רות לא הייתה צריכה לעבור קורס גיור, בית דין וטבילה, הצהרת האמונים שלה והמסירות בדרכה הספיקו לה כתנאי קבלה. היא בוודאי לא ידעה שתהפוך לסמל של האדם המתגייר, אך כיום דבריה הם הבסיס לתנאי הגיור – אורחות חיים, שייכות לאומית, אמונה ושותפות גורל. מאמרה של הרבה ד"ר דליה מרקס מראה עד כמה מורכבת שאלת הגיור ותנאיו וכמה אנו נדרשים לתת עליו את הדעת ומעלה את השאלה האם כיום היו מגיירים את רות?
לא שכנוע תיאולוגי ולא הכרה רליגיוזית הביאו את רות המואבייה לקרוא אל חמותה: "עמך עמי ואלהיך אלהי" (רות א, 15). היה זה רצונה האותנטי להצטרף לנעמי, לעמה ולדרכיה "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" (שם). אילו חייתה האלמנה הצעירה בינותינו כיום, יש מקום להניח שמסכת היסורים שנאלצים לעבור אלה הרוצים להצטרף לעמנו, היה מרחיק את הסבתא-רבה של דוד המלך ואֵם השושלת שממנה, לפי המסורת, יצמח המשיח מעם ישראל.
בעיית הגיור, הן בעיית המתגיירים הן בעיית המגיירים במדינת ישראל, דורשת מאיתנו לתת עליה את הדעת בדחיפות כפולה – ראשית, היא מחייבת אותנו להידרש לצרתם של אלה המבקשים להצטרף לעמנו; בה בשעה היא קוראת לנו לתת את הדעת על עצמנו. שכן האופן שבו אנחנו מגיירים, מלמד על האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו כחברה יהודית ישראלית. למרבה הצער, אנחנו מקפידים להיכשל באופן שבו אנחנו נענים לשתי הדרישות גם יחד.
שאלת הגיור הפכה בעשור האחרון לאקוטית במיוחד בחברה הישראלית. בינותינו חיים כשלוש מאות אלף בני אדם חסרי הגדרה דתית. רבים מהם הם מִזרע ישראל, דהיינו צאצאים לאב יהודי. כיום, רק כמה אלפים מהם זוכים להתגייר מדי שנה במסגרות האורתודוכסיות הקיימות. בקצב הזה, יזקקו מאה שנה כדי לגייר את כל הזקוקים לגיור. כרבה המכהנת מדי פעם בבית הדין לגיור של התנועה ליהדות מתקדמת, אני נחרדת לשמע סיפורים של אלה שהגיעו אלינו לאחר שנואשו מגיור אורתודוכסי בדבר התלאות והעיכובים שנאלצו לעבור. החרב המונחת על צווארם של המבקשים להצטרף לעמנו והחשש להיפגע אם ייחשפו ויתריעו בשער, מאיימת כל כך, שאך מעט מזעיר מן הסיפורים הקשים מגיע לתודעה הציבורית.
חשובה לא פחות היא ההבנה, שכשאנו עוסקים בגיור, אנחנו עוסקים לא רק באלה הרוצים להצטרף אלינו, אלא בעצמנו, בזהותנו שלנו כחברה וכתרבות. כאשר אנו שואלים מהם התנאים שיש להציב בפני מתגיירים, אנחנו שואלים מה דמותה של החברה הישראלית בכללה, מה שאיפותינו לגביה וכיצד אנחנו רוצים לראות את עצמנו. שאלת הגיור מזמינה אותנו להתבוננות עצמית ולחשבון נפש. תפישה עצמית זו שלנו, המתבטאת בדרך שבה אנחנו מקבלים חברים חדשים ל"מועדון" שלנו מעוררת דאגה עמוקה.
מובן שכדי להצטרף לעם היהודי על המצטרף ללמוד קשת רחבה של תחומי דעת יהודיים ולהפנימם לעומקם. כך ראוי ונכון. אבל מדיניות הגיור בארץ דורשת מן הגרים הרבה מעבר לכך – את מה שאיננו דורשים מעצמנו. אנחנו חיים בחברה יהודית רב גונית, ואילו ה"עסקה" הלא כתובה שבין המתגיירים ובין מגייריהם האורתודוכסיים היא שעליהם להתייצב דווקא כמי שמקבלים על עצמם אורחות-חיים אורתודוכסיים מחמירים. דבר שבמקרים רבים אינם חפצים בו. אורחות חייהם של רוב היהודים בישראל הופכים באחת ללא לגיטימיים כשמדובר בגרים ולסיבה לדחיית הצטרפותם לעמנו. התוצאה היא השחתה כפולה. ראשית, אנו נותנים יד לשקר ידוע ומוסכם בין מגיירים ומתגיירים, לביזוי תהליך הגיור ולהפיכתו לפיקציה. שנית אנו מעניקים במו ידינו למיעוט אורתודוכסי הולך ומסתגר את המונופול על קביעת גבולות הזהות היהודית של כולנו. מה שאנו משלימים עמו, רק משום שהוא נוגע, כביכול, אך ורק לקבוצה שולית של גרים-בכוח, משחית את חיינו שלנו, את השיח התרבותי, החברתי והדתי שכולנו מנהלים.
הגיור המקובל במדינת ישראל כיום, משקף את הפירוש החמור ביותר של ההלכה, באופן שלא היה מקובל בשום תקופה בתולדות ישראל ובאופן שאינו משקף את אורחות חייהם של רוב אזרחי ישראל. עובדה זו מלמדת שרוב הציבור בישראל ויתר – מדעת או שלא מדעת – על זכותו ועל חובתו ליטול חלק בקביעת אופייה של החברה הישראלית ושל המדינה שהקימה והפקיר את נכסי הלאום בידי הממסד האורתודוכסי. הפקרה זו היא סימפטומטית לאופן שבו מסרבים ישראלים רבים לקחת אחריות על היהדות בישראל, על הזכות להשפיע על דרכה ועל זהותה.
על הפסוק: "קול ה' בכח" (תהלים כט), המיוחס לדוד, נינהּ של רות המואביה, אומר מדרש העוסק במעמד מתן תורה שאת חגו נציין השבוע: "בֹא וראה היאך היה הקול [בהר סיני] יוצא אצל ישראל… בכח שכל אחד ואחד מהן יכול לסבול" (תנחומא שמות כה). הגיעה השעה שבית ישראל יקח אחריות על שער הכניסה אליו ויפקיד על חומות חברתו שומרים ראויים, אחראים וקשובים יותר לריבוי קולות העולים מתוך המחנה כמו גם לקולותיהם של המתדפקים על שעריו.
הרבה פרופ' דליה מרקס היא מרצה בכירה לליטורגיה ולמדרש בהיברו יוניון קולג'
