ר' ישראל מסלנט איחר פעם לתפילת 'כל נדרי' והקהל ממתין וממתין, השעה כבר מאוחרת ורבי ישראל איננו. שולחים לחפש את הרב, הולכים מרחוב לרחוב והרבי איננו. פתאום, כשעוברים השליחים ליד בית עני, לא רחוק מבית המדרש, מציצים דרך החלון פנימה והם רואים – נבהלים ומשתוממים – רבי ישראל עומד כפוף מעל לעריסה ומנענע תינוק. נכנסים הגבאי והשמש ואומרים: "רבי, הרי אנחנו מחפשים אותך בכל מקום, הקהל ממתין לך ל'כל נדרי' ". "ששש…." אומר להם רבי ישראל, "אל תעירו את התינוק, הוא אך זה נרדם. כשהייתי בדרכי לבית הכנסת שמעתי תינוק זה בוכה. נכנסתי לבית והנה, אין איש. כולם הלכו לבית הכנסת, ואיך יכולתי ללכת מכאן? איך אפשר לעמוד ולומר 'כל נדרי' כשתינוק יהודי בוכה?"
ובאמת, איך אפשר לעמוד ולומר 'כל נדרי' כשתינוק יהודי בוכה? אנחנו לא נהגנו בדרכו של רבי ישראל מסלנט. אנחנו עמדנו ואמרנו 'כל נדרי' למרות שתינוק יהודי בוכה. למרות שתינוקות יהודים רכים בוכים. חלקם – עדיין לא למדו לדבר וחלקם – כבר יודעים היטב לנסח במלים מדוע הם בוכים. תינוקות, ילדים יהודים בוכים ואנחנו עמדנו ואמרנו 'כל נדרי' כאילו דבר לא קרה.
אני שומע תינוקות בוכים, ילדים, בני נוער, בני הדור הצעיר בוכים וקוראים אלינו. אני שומע אותם כל ימות השנה והערב במיוחד. הם בוכים וקוראים אלינו ואומרים: "מי אנחנו? אתם אומרים לנו שאנחנו יהודים. במה אנחנו יהודים? האם זוהי סתם מקריות, סתם מקרה שאותו נישא עמנו במשך חיינו?" הם מבקשים: למדו אותנו לחיות את יהדותנו, כדי שנהיה שלמים עם עצמנו, שלמים עם עמנו, שלמים עם התואר הזה, הקשה והמיוחד, יהודים".
אני שומע אותם, תינוקות, ילדים יהודים בוכים ומבקשים: "אתם דורשים מאתנו להיות טובים וישרים, דוברי אמת ומבקשי צדק. למדו אותנו, חנכו אותנו, תנו לנו דוגמא אישית כדי שנוכל לחקות אתכם, כדי שנלמד מכם, כדי שנוכל להיות כמותכם. אל תשאירו אותנו לבד בחושך, בחשיכה של אי צדק ומרמה ועושק ושקר, באפילה של אלימות ורשע. האירו לנו את דרכי החיים, לא בדיבורים בלבד, במעשים".
אני שומע אותם, בני הדור הצעיר, קוראים ושואלים: "שורשים? איך נצמיח שורשים בעצמנו, לבד? אתם מצפים מאתנו שנהיה מושרשים בארץ הזאת, שנאהב אותה, שנאחז בה – טפחו לנו את שורשינו, שנדע מדוע אנחנו כאן, מדוע הורינו כאן. מדוע סבא וסבתא באו לכאן? טפחו בנו שורשים שיקשרו אותנו אל העבר, אל ההיסטוריה היהודית לדורותיה. שורשים שיבטיחו לנו את העתיד, שנבין בצורה ברורה וחד-משמעית מדוע אסור לנו יום אחד לקום וללכת ולחפש את אושרנו במקום אחר".
תינוקות יהודים בוכים. אני שומע אותם בוכים בלילה, הם אומרים אנחנו צריכים לדעת את משמעות קיומנו. מאין באנו, לאן אנחנו הולכים, תנו לנו אמונה בחיינו, בגורלנו, אל תשאירו אותנו לבד מול הספק".
גם אתם יכולים לשמוע אותם, תינוקות יהודים. הם בוכים, כאן במדינת ישראל, לא בחדרי חדרים של הגטו, לא בהסתר ובהיחבא בעיירה, כי אם בגלוי, בקול. הם קוראים לנו: "אל תחיו את חייכם למעננו בלבד. תנו לנו לחיות את חיינו שלנו, תנו לנו למצוא את דרכנו שלנו בחיים, תנו לנו אפשרויות לבחור, חשפו אותנו לדברים שאולי נמנעו מכם.
חשפו אותנו לרגש, לרוחניות, לא רק לחומרנות ולמעשיות. הוציאו אותנו ממעגלי התחרות והיהירות, הגאווה והקנאה, למדו אותנו להיות מאושרים ושמחים בחלקנו.
חשפו אותנו לחוויות של קדושה ושל התרוממות רוח, שנדע לשקול את ערכם של דברים לא רק על פי מחירם, אלא על פי משמעותם. למדו אותנו מהי אהבת הזולת ולא רק אהבת עצמנו, למדו אותנו לתת על מנת לקבל תמורה – בסיפוק, בשמחה, ולא רק כדי לקבל שכר. חשפו אותנו לדעות רבות, להשקפות שונות. אל תשקעו בנו דעות קדומות שיש בכם, אל תצרו את אופקינו, תנו לנו לבחור את דרכינו שלנו".
תינוקות יהודים בוכים. הם בוכים גם אם איננו שומעים את בכיים, וגם אם ישנם אלה שאינם יודעים לבכות כך, לשאול, לבקש, לדרוש מאתנו, בכיים נשמע בלי נשמע קולם. בכיים נשמע במיוחד בליל 'כל נדרי'.
ואנחנו עמדנו ואמרנו 'כל נדרי' כאילו כלום לא קורה, כאילו אין תינוק יהודי אחד שבוכה.
יש לנו הזדמנות בשנה המתחדשת להקשיב לבכיים. מוטלת עלינו חובה להיענות לבקשתם. אנחנו חייבים להם ולעצמנו לבוא אל יום הכיפורים הבא, אל ליל 'כל נדרי' הבא, כשאנו שלמים עם עצמנו ומצפוננו נקי, שנוכל לומר בעוד שנה – עשינו הכול כדי שתינוק יהודי שוב לא יבכה כך.
בעוד שנה, נעמוד ונאמר 'כל נדרי' בידיעה ברורה שכמו השנה השתדלנו, ניסינו, עשינו ככל שביכולתנו כדי לענות על השאלות, על הספקות, על הבקשות ועל הציפיות של תינוקות יהודים, ילדים ובני נוער, ולא רק שלהם – גם שלנו – כי אנו כולנו תינוקות יהודים. כדי שלא יבכו תינוקות יהודים, שלא יבכו בליל 'כל נדרי'.
כתיבה וחתימה טובה
