קריאת התורה בחול המועד סוכות היא בחירה מעניינת. במקום לקרוא שוב את אחד התיאורים של חג הסוכות, את המצוות או סיפור המתכתב עם אחד המוטיבים העיקריים של החג- הכנסת אורחים, אושפיזין וכו', אנו חוזרים שוב, אל הרגע שבו משה הציץ בנקבת הצור וראה את אחוריו של אלוהים, אל הקבלה מחדש של עשרת הדברות ובמרכז הקריאה ההצהרה האדירה- "ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נשא עוון ופשע וחטאה ונקה".
הדבר דומה לסדרת טלוויזיה או ספר ארוך וטוב, שלקראת הסוף נותן לנו פרק החוזר אל רגעי השיא מתחילת הסדרה. שנזכור, מה הפך את הסיפור ואת הסאגה הזאת לדבר גדול כל כך. בגלל שאנחנו קוראים את הסיפור שבת אחר שבת, לפעמים אנחנו שוכחים את האופי האֵפִּי של הסיפור המקראי.
בשנתיים האחרונות, מאז השבעה באוקטובר, חג הסוכות מקבל משמעות נוספת. החג הזה, שמזוהה עם מצוות השמחה והוא כל כולו פסטיבל שמונה ימים של הכנסת אורחים, ימי שמחת בית השואבה ולילות של לימוד, נצבע בצבעים נוגים ועצובים. המפגש בין התאריך הלועזי לבין התאריך העברי מאתגר במיוחד וימשיך להשפיע עלינו בשנים הבאות.
בעיני יש בבחירה לקרוא את רגע ההתגלות בנקבת הצור, מעין המשך לתפילות של הימים הנוראים. למרות שהדגש העיקרי לסוכות ולרגלים בכלל הוא "ושמחת בחגך" אנחנו עדיין מושכים איתנו את תוגת הימים הנוראים ואת המורכבות שהם מזמנים לנו.
שערי השמיים זה אך נסגרו אך פסוקים אלו מספר שמות מזכירים לנו את האינטימיות שלנו כיחידים וכעם עם אלוהים.
תחילה אנחנו עדים למילותיו של משה אל אלוהים. הוא מזכיר לאלוהים שאנו עמו האהוב: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי–מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל–הָעָם אֲשֶׁר עַל–פְּנֵי הָאֲדָמָה (שמות ל"ג, 16).
אחר כך אותו רגע נסתר וסודי בנקבת הצור, מעין רגע של נשימה, נשיקה קלה בין משה לבין אלוהים. ובסוף, הדרמה הגדולה של העלייה המחודשת להר, הפעם עם הידיעה על החטא הקשה של העגל ורגע הסליחה הגדול שבו אלוהים מזכיר לנו את מידותיו ומשה מזכיר לאלוהים: וַיֹּאמֶר אִם–נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ–נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם–קְשֵׁה–עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ. (שם)
נדמה שאנחנו עוד לא מוכנים להיפרד מחודש הסליחות, מראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור. זאת אולי תזכורת שיש לנו עדיין עוד הזדמנות אחת, כי הרי לפי המסורת, שערי השמיים לא יסגרו על ליל הושענא רבה.
מהו המסר שאנו מקבלים מהקריאה הזו, דווקא כשאנו אמורים להיות בשיא השמחה, עסוקים במצוות העלייה לרגל והישיבה בסוכה? אולי זהו רמז- חרף מה שחשבנו, שערי השמיים עוד פתוחים, ספר החיים עוד לא נחתם ויש לנו יכולת במשך השנה כולה לחזור ולתקן. הרי כשבני ישראל יצאו למסעותיהם במדבר הם לקחו איתם לא רק את הלוחות אלא גם את שברי הלוחות.
תזכורת לכך ש: והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות אל תקרי (תקרא) חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (תנא דבי אליהו זוטא, יז)
ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין, נד ע"א)
קריאת חלק חשוב זה מפרשת כי תישא מזכירים לנו שעוד לא אבדה התקווה, שגם אם סיימנו את תפילות יום כיפור השנה עוד פתוחה לפנינו. שבבואנו אל שנה חדשה זו עלינו להיות שמחים, שמחים על כך שיש לנו את התורה, את הלוחות, את שברי הלוחות, את האלוהים הרחום והחנון שלנו, שאולי אולי, יהיה גם בסדר.
השנה אני רוצה להציע שהקריאה האינטימית על המפגש בין משה לבין אלוהים בנקבת הצור, היא הזמנה עבורנו לחפש את האלוהי במקומות בלתי צפויים. חג הסוכות הוא חג שיש לחגוג עם הרבה אנשים- המשפחה, החברים, אורחים ואורחות ובפסטיבלים למיניהם ברחבי הארץ. לא קל לפגוש פני שכינה כשאנחנו עסוקים ועסוקות באירוח ובדאגה לכל מי שסביבנו.
בדיון במסכת סוכה בתלמוד הבבלי על גובה הסוכה (בבלי, סוכה, דך ד, ע"ב – דף ה, ע"א), נשאלת השאלה האם משה ואליהו עלו אל אלוהים, או שמא אלוהים ירד מהמרום לפגוש אותם. הסוכה אמורה להיות בגובה עשרה טפחים (שמונים סנטימטר). מכיון שזה אינו גובה רב, הרי שאת הסוכה ניתן להגביה ובחלק הגבוה שלה, שם השכינה שורה. שם היא תשהה לאורך החג, לצד האושפיזין שנזמין לסוכה.
אל מול הצער והאתגרים של הימים שאנו חיים בהם, אני מבקשת להזמין אותנו לחפש את השכינה, ששורה בכל סוכה, בכל אדם, בכל מפגש. השכינה היא הכוח המניע לתיקון המידות, תיקון הלב ותיקון החברה. היא החמלה והרחמים. היא הכוח האלוהי המפעם בנו. והיא נמצאת איתנו ממש עכשיו. חג הסוכות מזמן לנו הזדמנויות רבות לתרגל את המפגש האנושי והאלוהי גם יחד. כך כתבה עידית פאנק:
|
הַיָּמִיםשֶׁעוֹדנָכוֹנוּלָנוּ שֶׁיִּהְיוּ נְכוֹנִים, שֶׁיִּהְיוּרְכוּנִים שֶׁיִּהְיוּ מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ כַּפּוֹת תְּמָרִים. וַאֲנַחְנוּ שְׁנֵי הַמִּינִים, נְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וּבֵיןכַּפּוֹתיָדֵינוּ יִדְרְיכוּקַשְׁתָּםכּוֹכָבִיםרְחוֹקִים לְהַבִּיט בָּנוּ מִתּוֹךְ הַלֵּילוֹת, וְלֹא נֵבוֹשׁ לִהְיוֹת מוּאָרִים |
בַּיָּמִים. וְהָאֲפֵלָהתָבִיאתְּבוּנָהאֶל לֵילֹותֵינוּ, וְעַיִןתִּהְיֶהבָּנוּ זָבַתדְּמָעוֹתרַכּוֹת שֶׁל דְּבַשׁ–בְּחָלָב, וְשִּׁבְעָה מִינִים, פִּישִׁבְעָהמוֹנִים בְּבַגְרוּתוֹ יַבְשִׁיל לִבֵּנוּ. |
מי ייתן שהימים שעוד נכונו לנו יהיו נכונים, יהיו רחומים, יהיו מרפאים, יהיו טובים, יהיו ימי פדיון שבויים, יהיו מלאי שלום ותיקון.
שבת שלום ומועדים לשמחה.
