צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו לזכר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני )יחד עם תשעה באב, שבעה עשר בתמוז וצום גדליהו החל ב-ג' בתשרי(. מבחינה כרונולוגית, צום העשרה בטבת הוא הראשון לצומות, מכיוון שהוא היום בו הוטל המצור הבבלי על ירושלים בשנת 588 לפנה"ס. מצור זה הוביל כעבור שנה ומחצה לחורבנו של הבית הראשון, לנפילתה של מלכות יהודה ולהגליית רוב העם לבבל.
מתקווה לייאוש – מאמר על הצומות והרלוונטיות שלהם לימינו
בשנת 1950 קבעה הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה, שנתיים ימים לפני ההכרזה על יום כ"ז בניסן כיום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה על ידי כנסת ישראל. עם קביעתו של יום הזיכרון הממלכתי מצוין יום הקדיש הכללי לזכרם של קורבנות השואה שיום מותם לא
נודע. ביום עשרה בטבת מצוין אף יום הולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ממבשרי התחייה של התרבות העברית ושיבת ישראל לארצו.
מילים עתיקין חדישין – חיים נחמן ביאליק, אליעזר בין יהודה והתחדשות יהודית בראי השפה העברית
יום הקדיש הכללי
אנחנו מזמינים אתכם לקרוא את מאמרה של הרבה דר' דליה מרקס: "תפילת הקדיש – מעמק הריין לעמק יזרעאל", על המפגש בין תפילת הקדיש והאידאולוגיה הקיבוצית החילונית:
בן דורנו, המשכל אחת מהוריו או חבר קרוב לליבו – שי מיני יתמות יורדים עליו, האחד בהילקח ממנו אחד מיקירו, השני […שהוא] איבד את צורת הביטו, את אוצרות הלשון, את המרושת הרוחנית שבאמצעותם נהגו אות אבותיו לתת ביטוי לאבלם […] יתמות אחת היא יתמות האדם, השניה – ממסורת (אוריאל טל)
המאמר עוסק בקדיש, תפילה שמקורה עלום, אשר הפכה ברכות השנים להיות מזוהה יותר מכול כתפילת היתומים והאבלים, ובוחן את פגישה עם האידיאולוגיה החלוצית החילונית, למעשה מציע המאמר מסע בין שני עמקים – מעמק הריין, שבו נוצקה תפילת הקדיש במאה השתיים עשרה בעקבות פרעות הצלבנים, לעמק יזרעאל, כור מחצבתה של ההתיישבות העובדת הקיבוצית הישראלית.
מוזמנים לעיון ולקרוא בטקסטים הקיבוציים החלופיים שהציעו בני הקיבוצים לקדיש:
