במסכת תענית מפורטים מנהגי האבלות ליום תשעה באב. פרט להימנעויות המוכרות לנו מיום הכיפורים, ישנו גם איסור ללמוד תורה:
"ואסור לקרות בתורה, בנביאים וכתובים ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשְנות" (תענית ל' עא').
ולכן נשנה הפעם ממנהגנו ונעיין במקום שאיננו 'רגילים לקרות' בשגרת הלימוד שלנו – בדברי שירה.
"חמשה דברים, על-פי חכמי המשנה, אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה." (משנה תענית פרק ד, משנה ו).
הגזירה שנסובה על בני ישראל בשל חטא המרגלים, 'שלא ייכנסו לארץ', חוזרת ונקשרת לסיפורו של עם ישראל עם חורבן הבית והגלות מהארץ. בנסיבות היסטוריות נפתלות שוב נגזר עלינו 'שלא נכנס לארץ', שלא נחיה על אדמתה, שלא נסתופף בצילו של בית המקדש, שלא נרגיש עוד 'בעלי בית' במקומות בהם אנו חיים ובמידה רבה שנחזור להיות 'דור המדבר' ההולך אל הארץ, מתוך ידיעה שנגזר עליו ללכת אל הארץ 'וְשָׁמָּה לֹא לבוֹא' [1].
החורבן, חורבן הבית, וההכרח לצאת שוב לנדודים, הולידו, כידוע לנו, הזדמנות (נדירה בתולדות העמים) להתחדשות וליצירה שהלכה והתפתחה ושגשגה דווקא בהעדר בית המקדש ובהיעדר המונופול הדתי וההלכתי של הכוהנים בעבודת בית המקדש.
אחד החוטים הקסומים שננסה לאחוז בו הפעם, שהוליד החורבן וגזירת הריחוק מן הארץ, הוא שירת געגועים. געגועים למקום, לבית, לציון[2], לירושלים של מטה או זו של מעלה, ירושלים בבחינת ירו-שלם – עיר שלם.
"לא יקרא לה שֵם אחר אלא שֵם הראשון שהיה לה מיום שעקד אברהם את יצחק בו, שֵם שקרא לו 'יראֵה' והיא היה שמה 'שלֵם' הרי: ירושלים. ויש עוד לפתור, ושֵם העיר יהיה לעתיד מיום בניינה ולהלן יקראו לה 'ה' שָמַה'".(רש"י ליחזקאל פרק מח' 35)
שירת געגועים, היכולת לחיות לאורך זמן בהלך נפש של געגועים, היא בעיני מנוף רוחני רב עוצמה. היא משכללת את היכולת של אדם ושל עַם לצפות למרחוק ולאחוז את עצמו בציצית ראשו, כמו הברון מינכאוזן באחד מסיפורי הבדיה המוכרים שלו.
כמו מילים שונות בעברית לגשם ולעננים, כמו מילים שונות לשלג באסקימוסית (לפחות כך על פי האגדה..), כך השפה העברית עשירה בביטויים להלך הנפש של געגוע: געגוע, כיסופים, ערגה, השתוקקות, התאווּת, ציפיה, תוחלת, חזיון, משאת נפש, כליון נפש, יציאת הנפש אל.
את שיר הפתיחה לשירת הגעגועים אנו מוצאים במזמור קלז' בתהלים.
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
תהלים מזמור קלז' 1-6
פסוק זה, "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" נשזר בתקופת הגלות לאחד מטקסי החיים המרכזיים, שאכן נחשב כאחד האירועים השמחים בחייו של אדם: על-פי מנהג יהודי המזרח בתום טקס החתונה, קודם לשבירת הכוס, מכריז החתן את הפסוקים הללו: " אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.." – ובכך מאשש את תוכנם, שגם ברגעי השמחה הגדולים אנו זוכרים את חורבן הבית, את ירושלים, את השבר בעולמנו.
כדאי לשים לב שלמרות ההסתייגות של גולי ציון מהאפשרות לשיר 'משיר ציון', הם הופכים, אולי בלא משים, את אבלם וכאבם לקינה ולשירת געגועים, שירה שלמרות העצב האופף אותה מזכירה, ולוּ ברמז, את האפשרות של שמחה שעוד תהיה.
שירת געגועים לציון עמדה במרכז שירת הקודש של רבי יהודה הלוי בספרד של תור הזהב. את ספרו 'הכוזרי' מסיים ריה"ל בציטוט מתהלים: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, 15) וממשיך: "רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניהּ ועפרהּ."
אין תיאור מופלא מזה לתקוות בניין ירושלים: כשתמלא כוס הכיסופים, כשתגדש סאת הגעגועים – אז יחונן (מלשון חנינה), יזכה לצאת לחופשי, עפרה השבוי. ומי יודע, אולי אז לא נהיה זקוקים עוד יותר לתקומתה הפיסית של ירושלים, כי אבניה ובנייניה יהיו עשויים כולם ערגה וכיסופים.
בשיר המצוטט ביותר בשירתו כותב ריה"ל:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
הפסוק 'ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' אכן זכה לתהודה עצומה, ועם זאת הגעגועים והכיסופים לארץ נשזרים ביד אומן ברבים משירי הקודש של ריה"ל. בשיר אחר הוא טַבָע את הביטוי 'אסיר תקווה' שמקפל בתוכו את כליון הנפש שקושר את האדם למושא געגועיו מרצונו ומבחירתו.
בכותרת השיר 'יפה נוף' כותב ריה"ל: 'שיר זה כתב בהיותו בדרך לירושלים'.
אולי אכן היתה זו הדרך הממשית של מסעו הראשון או האחרון אליה ואולי 'בהיותו בדרך לירושלים' הוא תיאור של מצבו הנפשי – שכל מהותו היא ההשתוקקות לציון והערגה אליה, וכך, כל חייו היה נוסע אליה – בהקיץ ובחלום, כפי שניסח זאת שש מאות שנים אחריו רבי נחמן מברסלב[3], בעקבות ביקורו היחיד בארץ: "לכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל".
יפה נוף
| ולוֹ (=שיר זה כתב) בהיותו בדרך לירושלים
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב |
| לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב |
| הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם |
| כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרַב |
| וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים עַד |
| אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב |
| דְּרַשְׁתִּיךְ וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם |
| צְרִי גִּלְעֲדֵךְ (=חומר מרפא) נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב |
| הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם |
| וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרַב |
הפיוט מבוסס, בין השאר, על פסוקי תהלים מח' (1-3): "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב."[4]
מכאן, במעבר חד, נפנה לשלהי המאה ה-19 במזרח אירופה, שם התחילה בשנים אלה התעוררות ציונית, שאחד מביטוייה המוכרים ביותר הוא הקמת תנועת 'חיבת ציון' בשנת 1884. להלך הרוח הזה נסחף גם משורר צעיר, שנולד על גבול פולין ואוקראינה. בהיותו בן 17 כתב את השיר 'אל הציפור', שהתפרסם לראשונה בגיליון 'הפרדס' בשנת 1891 (במקור היו לשיר בתים נוספים שלא הגיעו לגירסת הדפוס, המונה 16 בתים].
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה,
בחורף בעזבך מעוני.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת;
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שׂוֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?
…הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?
…וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה –
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? –
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ
בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!
חיים נחמן ביאליק, אל הציפור, 1891
ביודעין או שלא ביודעין מהדהד שיר ביכורים זה של ביאליק את שירתו של ריה"ל שחוזר ומדמה את געגועיו לציפור נדוד, המביאה בכנפיה את בשורת הארץ, כיונה הנשלחת בתום המבול "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם" (בראשית ח' 8). ואילו כאן 'כלו הדמעות.. כלו הקיצים' ובעיקר כלתה הנפש בערגונה. הציפור של ריה"ל היא לעיתים היונה ולעיתים ציפור דרור, ציפור שאינה יכולה לחיות בשבי, ועליה הוא כותב:
" וְלוּ יֻתַן לִי אֵבֶר כַּדְּרוֹר, / לָעוּף אֶל תִּלִּי לקרוא לי דְּרוֹר".
אביגדור המאירי היה משורר, סופר ובמאי תיאטרון הסאטירי הראשון בארץ. המאירי נולד בהונגריה והגיע ארצה בשנת 1921 בתקופת העלייה השלישית. את שירו 'מעל פסגת הר הצופים' כתב כשיר סאטירי המוחה על הפיצול בין העדות השונות בירושלים, והוא היה מיועד לביצוע על-ידי תיאטרון 'הקומקום' בניהולו. בגירסה המולחנת נשמטו הבית השני והשלישי של השיר, ועם השנים, בעיקר בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, בה היה הר הצופים מובלעת ישראלית בשטח ירדני, הפך השיר להימנון געגועים לעיר ירושלים, בארץ ומחוצה לה (עד ששירהּ של נעמי שמר 'ירושלים של זהב" תפס את מקומו).
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים
אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם.
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים
שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.
מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם,
הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ!
עִיר-פְּרָזוֹת הָיִית עִיר קָדְשִׁי
נִשְׁבַּר בָּךְ כָּל בָּרִיחַ;
אַךְ עוֹד נִשְׁאַר בָּךְ שַׁעַר סָגוּר,
זֶה שַׁעַר הַמָּשִׁיחַ.
רִבְבוֹת בָּנַיִךְ שְׁלָחוּנִי אֵלַיִךְ
לִמְסֹר לְיָדִי אֶת מַפְתְּחוֹתַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם אֲדֹנָי:
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
הָאִירִי פָּנַיִךְ אֵלַי!
בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם
הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ
אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ
אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?
סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים
עֻרְפָּלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!
מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים
שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם
אַלְפֵי גּוֹלִים מִקְּצוֹת כָּל תֵּבֵל
נוֹשְׂאִים אֵלַיִךְ עֵינַיִם
בְּאַלְפֵי בְּרָכוֹת הֲיִי בְּרוּכָה
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!
אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים, 1928
המשפט 'אם אין שלום בין בניך?' רומז למקור תלמודי ממסכת ברכות המופיע בחתימת התפילה, מקור שמהווה מדרש נועז על פסוק מספר ישעיהו:
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נ"ד) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'.
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א)
נדמה שהגעגועים לירושלים שמבטא המאירי בשיר זה מכוונים אכן לעיר ששלום שוכן בין בניה, במקום שנאת חינם שהחריבה את העיר מאות שנים קודם.
לעומת שירו של המאירי, שירהּ של גולדברג, שזכה לפני מספר שנים ללחן של אחינועם ניני, מספֵּר על געגועים מסוג קצת אחר: געגועים למולדת שהיתה ואיננה עוד. כיווּן הגעגועים מתחלף ומגולל, בשורות בודדות, את סיפורם של מהגרים שביקשו לטעת את חייהם בארץ שלא היתה ארץ הולדתם ולהפוך אותה למולדתם. גם כאן נמצא געגועים ותחושת חוסר בית, מהם צומחת אולי היכולת לחיות בין העולמות ולהיות 'בן בית בעולם'.
כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה.
צלצול המחטים: היה היה – –
אקרא מולדת למרחב השלג,
לקרח ירקרק כובל הפלג,
ללשון השיר בארץ נכריה.
אולי רק ציפורי מסע יודעות –
כשהן תלויות בין ארץ ושמים –
את זה הכאב של שתי המולדות.
איתכם אני נשתלתי פעמים,
איתכם אני צמחתי, ארנים,
ושורשַי בשני נופים שונים.
לאה גולדברג, אילנות – אורן, 1955
כמו גולדברג, גם נתן זך עוסק בחמקמק והבלתי נתפס. את מקום הגעגוע למציאות רחוקה שהיתה לבלי שוב, ממלאת בשירו ההתפעמות מן היופי החמקמק, החולף, החד פעמי, של הרגע שנותר לנו רק להשתאות ממנו ולשורר עליו, השתאות המותירה בנו געגועים לתחושת פיוס ושלום.
רָאִיתִי צִפּוֹר רַבת יופי.
הציפור ראתה אותי.
צפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי.
עבר אותי אז רֶטֶט של שמש.
אמרתי מילים של שלום.
מילים שֶאמרתי אֶמֶש
לא אומר עוד היום.
נתן זך, ציפור שנייה, 1966
הציפור, החוזרת באופנים שונים בשירת הגעגועים, מגלמת באופן המובהק ביותר את הערגה למקום אחר, למציאות אחרת, את השאיפה הבלתי נלאית לשלמות, לשלום, אותם אפשר אולי לראות רק בנשיאת מבט אל המרחק – אם מפסגת הר גבוה, אם במבט אל האופק, אם בשבתנו 'על נהרות בבל או בראותנו ציפור נודדת העפה אל הארץ 'החמה, היפה'. ובהשראת ציפור השיר הופכת עצם היכולת לתת ביטוי לגעגוע במילים ובשירה לנחמה פורתא, ל'רֶטֶט' חמקמק של הנפש העורגת אל מחוזותיה, הגם שהם נותרים רחוקים ובלתי מושגים.
[1] כך מתאר משה את העונש שנגזר עליו בעקבות מי המריבה: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". דברים לב' 52
[2] ששמה נגזר מהיותה ציוּן מקום, סימן דרך, עבור עם ישראל.
[3] שהביקור בארץ ישראל היה נקודת מפנה במשנתו ולאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ
[4] וייתכן ששירת ריה"ל היוותה השראה לנפתלי אימבר שחיבר בשנת 1878 את השיר 'תקוותנו' שהפך לימים להמנונה של מדינת ישראל, 'התקווה': כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה / וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה / עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה -/ עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ…
