מספר פעמים בשנה ידע סבא כי עליו להתאבל, ממש, על חורבן הבית. החורבן היה בעל משמעות ממשית עבורו משום שסבי חי בגולה. לא בפזורה או תפוצה, כפי שנהוג היום בשפת ה"פוליטקלי קורקט" לקרוא לה – ממש בגלות. מגליציה היגר לגרמניה ובה הקים את משפחתו. עם עלות הנאצים לשלטון הגיע למסקנה המתבקשת כי גרמניה איננה עוד מקום עבור משפחתו ולכן היגר – להולנד. כאן השיגו אותו הכיבוש והשלטון הנאצי, ומשתפי הפעולה מבין העם ההולנדי. מהולנד יצא רק כדי למצוא את מותו, במחנה המוות בסוביבור בחג השבועות תש"ג. גם בחייו היה סבא יהודי גלותי. בכל מקום ברחבי אירופה, לשם הגיע במסעות עסקיו, ידע למצוא את הפנסיון היהודי הכשר. לא עברה שבת אחת שלא אכל בה "געפילטע פיש" ומרק עוף. יהודי דתי גלותי.
סבא ידע על הציונות, אבל המתין למשיח ולכן התאבל על ירושלים החרבה. וכשהגיע יום הזכרון לחורבן היה סבא חולץ את נעליו, כאבל, יושב על השרפרף וקורא את מגילת 'איכה' ואת סדר הקינות. החורבן היה עבורו תופעה ממשית. אשר על כן ביום תשעה באב אחר הצהרים, זמן בו על פי המסורת נולד המשיח, היה סבא קם כמנהג היום, מתעטף בטלית, מניח תפילין ומתפלל את תפילת המנחה עם התוספת הבאה:
נַחֵם יי אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת. וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים. וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֶחָרֶב. וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה יי בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יי חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה יי מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם:
כבר אז ואפילו בשנותיו האחרונות של סבי, ראשית שנות הארבעים של המאה העשרים, לא היה התיאור הזה תיאור ממשי. מצבה של יהדות ירושלים בפרט וארץ ישראל בכלל לא דמה למתואר ב"תפילת נחם". גם אם לא היינו עצמאיים ממש הרי שירושלים לא היתה חרבה. שכונות יהודיות יפות קשטו כבר אז את ירושלים שמחוץ לחומות. הרובע היהודי היה כבר אז מאורגן ובנוי לתלפיות. בנינים יפים נראו מכל עבר וחלקם עדין יפים עד היום הזה. אבל סבא היה יהודי שומר תורה ומצוות. זה מה שצריך לאמר וזה מה שנאמר.
עברו שנים, שנים רבות. אמי – בתו של סבא שלי נותרה יחידה מכל משפחתה הענפה. אחת הפעולות הראשונות שעשתה לאחר השואה, ולאחר שהתאוששה מן ההבנה הנוראה כי נותרה לבדה, שריד אחרון למשפחה יהודית גדולה, היתה לעלות לארץ ישראל בספינת מעפילים. אמונתה של אמי אבדה לעולמים. את המעט מתחום הפולחן שהיא מקיימת היום היא מחברת עם האובדן הנורא של השואה הפרטית שלה. למרות זאת גידלו, היא ואבי יחדיו, את ילדיהם כיהודים. הילדים, אחיי ואני, הפנימו את יהדותם – כל אחד בדרכו.
לסבא שלי היה שרפרף עץ נמוך עליו ישב בתשעה באב וקרא את מגילת איכה ואת ספר הקינות. לי, נכדו, אין שרפרף ואין אני יכול, רוחנית ואידאולוגית, לקרוא את תפילת נחם שקרא סבי. הלגיונות היחידים המסתובבים כיום בירושלים הם לגיונות צה"ל, המשטרה ומשמר הגבול. מעולם לא היתה ירושלים כל כך בנויה.
היום, אם יושבת "בת ירושלים" אבלה וחפוית ראש הרי זה משום שהיא אם חד- הורית המתקשה לפרנס את עצמה ואת ילדיה, או זו אשר פגעו בקצבת הנכות או הזקנה שלה. אי אפשר להאשים את הלגיונות הרומאיים במקרים אלו, אלא את אדריכלי 'הקלקלה' שלנו אשר הביאו את בת ירושלים אל העוני והנוולות.
בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר. המסורת מספרת כי יום תשעה באב הינו יום עצוב מאז הוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה, יום בו אמר הקב"ה לעם ישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני נותן לכם בכיה לדורות". גם אני מקונן אלא שקינתי מנוסחת קצת אחרת:
רַחֵם יי אֱלֹהֵינוּ, עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיְתָה אֲבֵלָה וַחֲרֵבָה וְשׁוֹמֵמָה. כַּכָּתוּב: כִּי נִחַם יי צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ: בְּנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ: רְאֵה אֶת הַמְיַחֲלִים לִשְׁלוֹמָה. שִׂים בָּהּ שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה. חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים: זְכוֹר שְׁבוּעַת גּוֹלֶיהָ: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:
קַיֵּם לָנוּ אֶת שֶׁהִבְטַחְתָּ: וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יי. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה: כִּי אַתָּה יי בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ, נְאֻם יי, חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה יי. מְכַנֵּס נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם:
