"כל נדרי ואסרי ושבועי … נדרנא לא נדרי, ושבועתנא לא שבועות", כל נדרינו איסורינו ושבועותינו … נדרינו אינן נדרים ושבועותינו אינן שבועות. בקריאתו שלוש פעמים של טקסט עתיק זה, בעומדנו אל מול ארון הקודש הפתוח וספרי התורה נישאים משני צידי שליחי הציבור, נפתחת תפילת יום הכיפורים. על שמו היא תכונה "תפילת כל נדרי". כבר ברגע הראשית שלה תמלא את נפש המתפללות והמתפללים תחושה של כניסה אל הקודש, של העפלה אל מרומי פסגותיו של היום המקודש והנשגב. לאמיתו של דבר אין זה דבר תפילה כלל ועיקר, אלא טקסט של התרת נדרים. מקורו ומחבריו, כנראה עוד לפני תקופת הגאונים, עלומים. הדמיון הרב בינו לבין טקסטים עתיקים עוד יותר של קערות השבעה, מלמדת אותנו הרבה פרופ' דליה מרקס בספרה "בזמן", מציב אותו בקרבה רבה לשדות המאגיה והמיסטיקה הקדומות. התנגדותם של חכמים אליו עתיקה ועיקשת כמעט כמו נוכחותו בתפילת יום הכיפורים. רב נטוראי גאון והרמב"ם, רבי מנחם המאירי ורבי יצחק אלפסי, ובמאה התשע עשרה הרב שמשון רפאל הירש – כולם הסתייגו ממנו וביקשו להשמיטו מסדר תפילותינו. אך ללא הועיל. ברבות הימים נרקמה סביבו האגדה כאילו מקורו בתפילת האנוסים המתירים עצמם מהנדר להמיר את דתם ולהינתק מזהותם היהודית. לשונו הארמית, במקורה הלשון העממית היהודית המובנת לכול אך במהלך הזמן לשון עלומה מעט ליהודייה וליהודי המתפללים, העניקה לטקסט זה הוד ומסתורין והרחיקה אותנו ממשמעותו הישירה והפשוטה. כמעט בכל עדות ישראל הוענקו לו מנגינות חודרות חדרי בטן, וקיבעו את צליליו כדלתות השער המכניס אותנו אל היכלו של יום הכיפורים.
כשאנו שבים אל הטקסט עצמו, אנו נתבעים להעניק לו משמעות שתשתית את מקומו המקודש בפתח יום הכיפורים, שיצדיק בשבילנו את הילת הקדושה האופפת אותו. מה משמעות ההכרזה שנדרינו, שבועותינו, האיסורים שנטלנו על עצמנו, החרמות שהחרמנו, וכל כיוצא באלה בטלים ומבוטלים. בחלק מהנוסחים מדובר רק באלה של השנה שעברה, "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה"; באחרים גם באלה שיבואו "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה" בשנה הבאה. ראוי כמובן לפרש ולומר, שאין המדובר חלילה, כמאמרם של מלעיזים ושונאים שקמו על הקיום היהודי בדורות רבים, בעניינים שבין אדם לחברו, בהתחייבויות וההסדרים המכוננים סדרי חברה ומדינה, משפט ומוסר. באלה אין יום הכיפורים מכפר ומשנה דבר, אלא אם כן השכלנו לכונן יחדיו סדר חברתי חדש, המוסכם ומקובל עלינו ועל שותפינו, עלינו ועל אלה שלהם ניתנו הבטחתנו ושבועתנו. התרת הנדרים שטקסט זה מכריז עליה חלה רק על עניינים שבין אדם למקום, בין אדם לאלוהיו ולמצפונו. מטבעו של הקיום האנושי, שלעולם אנו מצליחות ומצליחים לממש את הכרעותינו ונדרינו, שבועותינו ומחויבויותינו, רק באורח חלקי. והרי זהו עניינו של המהלך המוביל מראש השנה ליום הכיפורים. בראשון אנו רואים עצמנו – יחד עם כל באי עולם – כעומדים לדין לפני האל, כנשפטים על מעשינו וכשלינו, צדקותינו ורשענו. ואילו ביום הכיפורים אנו מתוודים על כל חטאינו למען יסולח לנו, למען לא ישלטו בנו כישלונות העבר ונוכל לפתוח מחדש במהלך האנושי של יצירה ובניין, תקווה ואמונה; כמאמר משורר התהלים "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים ק"ל, 4). ויסוד מוסד לווידוי היא ההכרה בכך שגם במיטבנו לא קיימנו אלא משהו ממה שהבטחנו לעצמנו ולבוראנו, שחטאנו והחטאנו. כך יהיה כל עוד נשמת חיים באפינו. ואף על פי כן, יש ויש משמעות לנדרינו ולשבועותינו, להכרעותינו ולמחויבויות שאנו נוטלות ונוטלים על עצמנו. הם כוכב הצפון, הם עמוד הענן, הם המכוננים את דרכנו כבנות וכבני אדם; גם אם תדיר נחטיא, גם אם תדיר נמצא עצמנו הולכים בה רק באורח חלקי. שהרי גם בעיצומו של יום הכיפורים, בעת שאנו צועדות וצועדים במסע אל הקודש, נהיר לנו שבעוד שנה – אם רק נחיה – נצטרך להתבונן אחורה על כשלינו ועל המידה החלקית שבה מימשנו את ערכינו ואת מצוות חיינו. וגם אז נבטיח בכנות ומעומק רוחנו לכונן מחדש את דרכנו, ממש כשם שאנו עושות ועושים זאת השנה.
כך תמיד בחיי אדם. כך לאורך דורותיהן של התרבות היהודית ושל תפילות ישראל. בכל דור על פי המייחד ומציין אותו. בכל אתר על פי תנאיו והמאורעות הייחודיים לו. בכל שעה על פי מצוקותיה ואתגריה הייחודיים. והשעה הנוכחית, הרגע הזה בתולדות ישראל ובתולדות האנושות מציב אתגרים כאובים וגדולים עד מאוד, ייחודיים, נושאי מצוות שלא היכרנו אותן בבהירות ובעוצמה כזו מעולם.
אנו חיים בעידן שבו מתעצמת המלחמה נגד האמת והמוסר, ערכי האנוש והתבונה, החשיבה הרציונלית והאמונה בדרך הטוב והישר. ממשלים פופוליסטיים ותאגידי-ענק, כוחות חברה ותרבות בכל אתר כמעט התגייסו כדי לקעקע את יסודות הקיום האנושי, את בקשת האמת, את ההכרה בחשיבותו של השכל האנושי המכונן את צלם האלוהים שבאדם, את המחויבות לקיום הבריאה והאנושות, את ערכי הצדק, החופש והחירות. ברית טמאה נכרתה בין ציניות ניהיליסטית המקדשת כוח, כסף וכבוד מדומה, לגבין גזענות, פונדמנטליזם דתי ואחיזה בעבודה זרה מקדשת מוות וניוון. דמוקרטיות בכל אתר הולכות וקורסות אל חור שחור המאיים לבלוע אותן, רשתות תקשורת חברתיות-כביכול מקעקעות את הבסיס המשותף לשיח חברתי ולוויכוח ערכי, ומקדמות שחיתות וצבירת הון עתק בידי שכבה דקה עד מאוד של אילי הון וכוח. בחסות כל אלה, אנו הורסים את כדור הארץ ומאיימים לבטל את "ברית הקשת בענן", שלא ייתמו זרע וקציר, קיץ וחורף; וזאת גם בחסות מבול כזבים, כאילו המתרחש מול עינינו ממש אינו קורה כלל, כאילו לא חצינו את סף התהום. אנו חווים התקפה חזיתית ואלימה נגד ערכי הסובלנות והכבוד האנושי, נגד חופש הבחירה, הסולידריות והערבות ההדדית. מאמץ אדירים של תקשורת חברתית-כביכול ומסורתית-כביכול מיוחד לניסיון לטמטם את רוחנו ולהסתיר מנגד עינינו את העוול והעיוות, הרשע והאכזריות. כך ברחבי העולם, וכך בבית חיינו כאן בארץ. כך גם בתוככי החברה הישראלית שהקמנו בעמל וביזע, בדם ובאהבה, באמונה ובתקווה. כך מתנהלת בשמנו מלחמת שולל המכלה אותנו ואת אויבינו-שכנינו, את ההווה ואת העתיד. כך עוללו לנו, וכך אנו מעוללים לעצמנו ולאויבינו. השנה שחלפה "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה" לא הייתה רק רעה ועמוסה בקללות. היא גם מאיימת להמשיך ולהחריב את שנותר, לרסק את שבנינו, להטיל מארה לדורות על חיינו כיחידים, כחברה, כעם וכאנושות. זוהי אמת חיינו הקשה מנשוא בעת שאנו צועדים השנה אל קדושת יום הכיפורים. אלה מצוקות השעה ואתגריה, שלמול אימתם אנו מתבוננים בדרכנו. מאמת זו צומחות מצוות חיינו השתא, ממנה אנו נתבעים להעניק משמעות נוכחת ורלבנטית לתפילתנו.
במרקם תפילותינו בראש השנה ושוב ביום הכיפורים ארוג פיוט הפותח במילים "הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט, וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה". באומרנו אותו שנה בשנה, יודעות ויודעים אנו היטב עד כמה אין זה נכון בימינו ש"הכול", שכל בני האדם שעימנו וסביבנו, אכן יודעים ומאמינים "שהוא אל אמונה", שהוא "אוחז ביד מידת משפט" שבה יישפטו מעשינו והכרעותינו. וצריך לדייק. השאלה העיקרית אינה האם מאן דהוא אוחז בקיום האל או מכחיש אותו, האם הוא 'דתי' או הא 'חילונית' ואף אתאיסטית. זו שאלה משנית. הסוגייה החיונית שעימה שומה עלינו להתמודד בחיינו ובהבנתנו את המציאות, היא האם עוד יש בלבנו אמונה; אמונה באל או באדם, במשפט ובצדק, במשמעה של דרכה של האנושות. האם אנו בוחרים באמת ובשלום, או בכזב ובהרס, במצווה או בהפקרות. ותהא אשר תהא הבנתנו את משמעה של הבחירה באמונה: בחירה לפני אלוהים ומצוותיו או בחירה אל מול מצפוננו והמוסר שהוא מעצב. או שמא בחירה המעוגנת – כדרך שהשכיל ללמד מורנו הרב מרדכי קפלן – שתי הבנות חד הן והאלוהות אינה אלא הכוח הכביר המוליך אותנו לבחור בטוב ובחיים. כך או כך, זו הבחירה שהתורה מצווה לנו: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל', 19). זו תמצית מאבקנו לחיים ולשלום, שבו ייבחן דורנו, יוכרע גורלה של החברה שהקמנו, ייקבע עתידנו. ואבן היסוד של כל אלה היא האחיזה העיקשת באמת, גם אם אינה תמיד ידועה ונהירה לנו; בצדק, גם אם לא תמיד הוא בהישג ידנו; בהכרעה המוסרית, גם אם לא אחת ניכשל ביישומה הלכה למעשה.
כשזו מצוות חיינו – כאן ועכשיו, בארץ ועל פני האדמה, במעגלינו הישראליים והיהודיים ובשותפותנו הכלל אנושית – יתעצב מחדש עניינו של "כל נדרי". באומרנו את הטקסט העתיק ההוא, שהתנחל בעמקי נשמתנו במהלך הדורות וקנה לו את מעמדו המקודש כפותח שער, שומה עלינו לתבוע מעצמנו להיות נאמנים גם נאמנים לשבועותינו, לעשות ככל שלאל ידינו לקיים את האיסורים שידענו גם ידענו שחובה עלינו להטיל על עצמנו, לא להתיר אף אחד מנדרי חיינו שעליהם אנו נאבקות ונאבקים, מחנכות ומחנכים. וכשם ש"מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה", ביקשנו – ברחובות ובבתים, במעשה ובהוראה – לעשות כל שלאל ידינו, כך נחייב עצמנו ש"מיום כיפורים זה עד יום כיפורים" בשנה הבאה, נדרינו יהיו נדרים, שבועותינו – שבועות, איסורינו – איסורים. למען תבוא עלינו השנה הבאה לטובה ולברכה; למען נחייה אנו וזרענו.
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה
