אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך [משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח].
חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה [תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד א].
כשמנסים חכמי התלמוד להבין את פשר תיאורו של יום החמישה עשר באב במשנה, הם מעלים אפשרויות שונות כגורמי השמחה ביום זה. אחת האפשרויות מתייחסת אל התרת הנישואין בין בני השבטים השונים. מתי נאסרו נישואין כאלה? למעשה, מעולם לא. המקרה היחיד, ע"פ המקרא, בו אסור לאשה להינשא עם גבר שאינו בן שבטה ומשפחתה הוא כאשר היא היורשת של נחלת אביה, כלומר במקרה ואין לו בן. ציווי זה ניתן לישראל בתגובה לדרישת בני מטה יוסף אשר ביקשו למנוע את מה שנראה בעיניהם כסכנה לנחלת שבטם: היתר הירושה לבנות, שתוקן בחוק המקראי בעקבות תביעתן של בנות צלפחד.
ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה: ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ידוד בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: ויקרב משה את משפטן לפני ידוד: ויאמר ידוד אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו: ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו: ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו: ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ידוד את משה: [במדבר פרק כז]
חמש נשים אשר שמותיהן כולם מופיעים פעמיים במקרא , אינו דבר של מה בכך. הן מדברות יחד ומציגות טענה משותפת, מדוע אם כן מפורטים שמות כולן? שתי סיבות אני דורשת כאן: הסיבה האחת, היא הרצון לשמור על כוחה של כל אחת מהן בתוך הקבוצה. הן באות כגוף אחד, ורק כך יכולות אולי להשפיע ולהניע את המציאות לטובתן ולטובת אחיותיהן כולן, אבל כף היד הזו, שאינה אגרוף הדופק על השולחן אלא כף פרושה לשלום, הדורשת את המגיע לה באופן רגוע ושקול, בנויה מחמש אצבעות שונות: לכל אחת תפקיד ומקום משלה. כמו בכף היד, גם בין בנות צלפחד אין היררכיה אלא שיתוף פעולה . הסיבה השניה לפירוט השמות טמונה אולי במשמעויות של כל שם, ובסדר בו הם מופיעים : מחלה – כשרוצים לשנות את המציאות צריך להתחיל מצעד אחד קטן, זו ההתחלה. אחרים יאמרו אולי ש'הדרך עוד ארוכה', ש'לא כדאי' וש'עדיף לחכות בסבלנות שהמצב ישתנה מעצמו' וכו' אבל המשנים, ובמקרה זה – המשנות, יודעות שיש להתחיל במשהו. נעה – מרגע ההתחלה כבר קשה לעצור, אנחנו בתנועה. מכאן ואילך החוקים משתנים, אנחנו בתוך התהליך, ואין דרך חזרה. חגלה – זה הזמן להתאחד, להצטרף זו אל זו לחוג אחד. השינוי שהחלה בו כל אחת, והתנועה שהיא נמצאת עכשיו בעיצומה משתלבים זה בזה לכדי מעגלים של שותפות. פירוש אחר יכול להתייחס אל החגיגיות: השינוי והתנועה יוצרים אנרגיה חדשה של יצירתיות ושמחה. מִלכה – השמחה על הבחירה בדרך של שינוי והכוח הנוצר מן החוג הגדל והולך מחזקים ומעצימים כל אחת ואחת: כולן עכשיו מלכות. תרצה – כשיש לכל אחת את הכוח להיות מלכה של עצמה, וקיימת תנועה של שינוי ואמונה ביכולת לבצע אותו, כל שנותר הוא להביע את הרצון בקול, מול החברה וראשיה וכך אכן עושות בנות צלפחד.
ותקרבנה בנות צלפחד, כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים אבל לא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב"ה אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכול שנאמר נותן לחם לכל בשר, נותן לבהמה לחמה, ואומר טוב ה' לכל. [ילקוט שמעוני פרשת פינחס רמז תשע"ג]
המדרש מגלה בדברי חמש הנשים תרעומת על חוקי החברה בה הן חיות, והערכה לסדר האלוהי הראשוני. בנות צלפחד מניחות שהצדק האלוהי אמיתי יותר מן הצדק האנושי, שכן הוא חל על כל הברואים. הצדק האנושי, לעומתו חל על הזכרים שבבני האדם בלבד. נראה לי כי הבנה זו היא ההבנה הבסיסית בלבד, ומאחוריה מסתתרת מורכבות. נדמה שיש כאן ניסיון התחמקות של המדרש מפני התמודדות אמיתית עם טענתן של חמש הנשים – אמת הדבר שאלוהים מתכוון שהעולם יהיה צודק, ראוי ומלא חסד לכל ברואיו, אבל אנו בני האדם (כלומר הגברים) איננו מפותחים וחכמים כמוהו, אנחנו מוגבלים, ולכן אל לכן לדרוש מאיתנו אותו היחס הראוי להידרש מאלוהים. נוסף על כך, הפסוקים אותם שם המדרש בפי הנשים בעייתיים במקצת, ובמיוחד זה המשווה אותן לבהמות. אולם, שימוש כזה בפסוקים יכול להעיד דווקא על ביקורת עצמית של הדרשן, השם בפי בנות צלפחד את שרצה לומר בעצמו: אנחנו החכמים ופוסקי ההלכה, איננו רגישים מספיק למצוקתן של נשותינו ובנותינו.
אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם. וכן הוא אומר: "כן בנות צלפחד דוברות", "כן מטה בני יוסף דוברים"; אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם. [מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש יתרו פרשה ט]
תביעתן של בנות צלפחד נענית ע"י אלוהים לא רק באופן פרטי אלא כחוק מחייב ותקדימי. תיקונו של החוק ע"י אלוהים ע"פ דרישתן של חמש הנשים, נראה למדרש כמעיד על גדולתו של אלוהים המוכן להודות בטעותו, מחד, ועל גדולתן של בנות צלפחד שהצליחו לגרום לו להתחרט על דבריו הקודמים ולתקן אותם, מאידך. אבל, המדרש, מתוך קריאה מדויקת וערנית של המקרא, מרכך מאוד את עוקצו של מעשה זה, ע"י ההשוואה שהוא יוצר עם מעשה בני מטה יוסף.
הגברים משבט מנשה, שבטן של בנות צלפחד, חשים כי נחלתם וירושתם מאוימות ע"י האפשרות של ירושת הבנות. בחברה הפטריארכאלית, עוברת האשה עם נישואיה אל בית בעלה, אם יורשת אשה זו את נחלת אביה, הרי שזו תעבור גם היא לידים זרות, במקום להשאר בידי משפחת האב. בני שבט מנשה קובלים על כך לפני משה ומנסים למנוע איבוד של חלקים מנחלתם, עם נישואיהן של בנות צלפחד לבני שבטים אחרים. סיפור דרישתם ממשה ומענהו של אלוהים מקבילים ממש לסיפורן של בנות צלפחד, ונראה כי יש כאן מטרה לפרק את התחמושת שנושא בחובו הסיפור הראשון, לא רק מבחינה חוקית, אלא גם מבחינה חברתית – לא רק סיג לחוק החדש, אלא גם ניסיון להשקיט את פחדם של הגברים מפני מהפכה חברתית של ממש: אין מדובר כאן בשינוי מהותי של דפוסי החברה כמו, למשל, ביטול ההכרח לאישה להצטרף אל משפחת בעלה, אלא רק מתן היתר שולי וזניח לנשים ספציפיות, ובמקביל – הגבלתן בתחומים אחרים.
אם כן, מדוע שמחות הנשים בחמישה עשר באב? איזה מאורע הן חוגגות? ע"פ המקור התלמודי הנזכר למעלה, הסיבה לחג היא ביטול הסיג שנוסף לחוק הירושה, והסרת מגבלות הנישואין שהוטלו על הבנות היורשות.
אופן החגיגה של ט"ו באב, כפי שמתואר במשנה מבטא לא רק שמחה גדולה, אלא גם שוויוניות וחסד – הנשים שואלות בגדים זו מזו בכדי לנטרל את המעמדות ביניהן ולא לבייש את אלה שאין להן, והזמנה של הגברים להתאהב ולהינשא. כלומר, יום החמישה עשר באב, היום בו הותר לבנות יורשות להינשא עם גברים שאינם נמנים בהכרח על משפחתן, הוא יום שמייצג את ביטול המעמדות החברתיים ואת החופש בבחירת בן/בת זוג, ומזכיר לנו את ניצחונן הקטן והמשמח מאוד של חמש נשים שהחלו בתהליך של שינוי, נעו לקראתו, הצטרפו למעגל משותף, חיזקו והעצימו את עצמן ואת אחיותיהן, ביטאו בקול את רצונותיהן ועמלו על הגשמתם.
עוד תכנים והשראה לחג
