חג שבועות הפך לחג מתן תורה לאחר חורבן בית המקדש. החג שהיה חג חקלאי הקשור בארץ הפך בגלות לחג המאפשר לעם מפוזר להתאחד סביב אמונה משותפת. אך החג אינו רק חגיגה של אירוע מכונן בזיכרון הלאומי. תפיסת היהדות היא של ציר זמן ספיראלי בו בכל חג משחזר את האירוע אותו הוא חוגג. כפי שבפסח "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובחנוכה אנו חוגגים "בימים ההם בזמן הזה" – כך כל שנה בשבועות שב עם ישראל ומתקבץ למרגלות הר סיני לראות את הקולות לקבל את התורה.

בשבועות אנחנו חוגגים את מתן תורה, מעמד המתואר במסורת כחתונה בין עם ישראל ואלוהים. משל זה הוא מעניין מכיוון שהוא מציג את התורה כזירה של יחסים. אך באיזה סוג של מערכת יחסים מדובר? מה תפקידה של התורה במשל זה? נראה כי בחלוקה גסה אפשר לומר שהתשובה לשאלה הזו עומדת בבסיס המחלוקת כיום בין היהדות הליברלית לאורתודוקסית, אבל קודם שנבין את המחלוקת חשוב שנבין מהי תורה במובן הרחב של המילה.

​על תורה והתורה

המילה תורה במובנה הרחב מתארת את העקרונות המופשטים העומדים בבסיסו של כל תחום אנושי ולפעמים גם את הדרכים בהן הם מיושמים: תורת האבולוציה מתארת את החוקיות בהתפתחותם של יצורים חיים (וגם ישויות אחרות) ותורת הבודהה מתארת את עקרונות הפילוסופיה הבודהיסטית וכיצד ליישמם. תורה היא מהות מופשטת אשר נותנת לנו דרך ייחודית לחשוב על העולם ולפעול בו.

 התורה, תורת משה, במובן הכי צר של המילה היא חמישה חומשים – לב ליבו של הקאנון היהודי המורכב מאוסף של סיפורים וחוקים. הקאנון הזה אכן מכיל כמה עקרונות יסוד למחשבה על העולם ופעילות בו – כמו אמונת הייחוד ועשרת הדיברות. אך במרוצת השנים העולם הלך והשתנה ונוצרו פערים בין הקאנון ובין מציאות החיים. נוצר פער בין התורה ובין תורה המורה לנו כיצד להתייחס לחיים ולחיות אותם.

עולם התורה

במשך אלפי שנים החזיקו יהודים בחמשת חומשי התורה (כמו גם בחלקי התנ"ך האחרים) מתוך אמונה עמוקה כי הם אכן תורה ומצפינים בתוכם דרך ייחודית להבין ולחוות את העולם, כמו גם דרך ייחודית לפעול בו.

​מתוך גישה זו התווכחו, כתבו, פסקו יהודים לאורך הדורות. כל דור הגיב לאתגרים של זמנו הוסיף נדבך על נדבך ובמרוצת ההיסטוריה יצר את העושר המדהים של המסורת היהודית שהיא, אפשר לומר, התורה במובן הרחב ביותר – עולם התורה. כבר חז"ל הכלילו את ההיסטוריה הזו באותו מתן תורה מקורי, כפי שאומר ציטוט מפורסם מהתלמוד " אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני" (תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק ב)

 לאורך הדורות, לא כל מה שהורו תלמידי חכמים זכה להיכלל בעולם התורה, והשאלה מה נכנס ומה לא לווה לא פעם במאבק, כפי שקורה בכל תרבות. אך במאות השנים האחרונות עלייתה של תפיסת העולם המודרנית והחילונית יוצרת מאבק חריף במיוחד מכיוון שהיא מערערת על כל תפיסת העולם הדתית ועל האמונה בחומש כבסיס ראשוני שממנו יש לשאוב את תורה: את תפיסתנו על העולם ועל האדם. אל מול ערעור זה נוצרו, בהכללה גסה, שני סוגים יחסים בין אדם והתורה.

​

​בעל או בית? – אהבת התורה

הגישה האורתודוקסית היא זו הממשיכה להתעקש על בלעדיותו של החומש כבסיס של תורה. במשל החתונה בין עם ישראל ואלוהים עם ישראל נמשל לכלה. ולכן עבור האורתודוקסיה התורה למעשה מייצגת את נוכחתו של אלוהים בעולם ומשמשת במשל זה כחתן. בתפיסה זו של יחסים לוקח עם ישראל את תפקידי האישה המסורתיים בזוגיות ומנסה לשרת את בעלה (התורה) ומעצב את חייו לפי רצונו ודרישותיו. כך הוא זוכה לאינטימיות יום יומית עם התורה, עם כל היופי והקושי שמביאים איתם חיי זוגיות קרובה המבוססת על אהבה וברית. כך גם ניתן להבין את הרעיון ש "אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני". עם ישראל רק "מוליד, מביא לעולם, את חידושי התורה אך במהותם הם באים מאלוהים דרך התורה.

 הקושי הגדול עם גישה זו היא שבדומה למבנה הזוגיות המסורתי, הוא דורש מהאישה לוותר על עצמה ורצונותיה בפני רצונו של הבעל. החברה האורתודוקסית מעודדת את אנשיה לוותר על עצמם כפרטים בפני קדושת התורה. בנוסף במפגש עם העולם החיצון גישה זו מתקשה להכיר בכך שלאנשים (או למעשה גישות דתיות) אחרים יש מערכת יחסים אינטימית עם אלוהים בכלל, ועם התורה בפרט, והיא אינה מסוגלת כלל להכיל תפיסת עולם בה אין אלוהים כלל, הרווחת מאוד בעולם כיום.

בעל או בית? – מרחב לאמונה

התקופה המודרנית הביאה לשינוי רדיקלי ביחס לדת והעלתה על נס את חשיבותו של האדם. היהדות הליברלית אימצה רוח תרבותית זו והתאימה אליה את היהדות תוך הדגשה של המקורות היהודים הנותנים קדימות לחופשיותו של האדם וליכולתו לעצב ולחדש את התורה כך שתתאים לחייו, במקום לקבל את מרותה. דוגמא מפורסמת לכך היא המדרש "תנורו של עחנאי" המסתיים בכך שהכרעת רוב החכמים גוברת בוויכוח אפילו בת קול מאלוהים, בקביעה "לא בשמיים היא" ובאמירתו של אלוהים "ניצחוני בני".

 גישה זו הינה חדשה ישנה מכיוון שהיא מסתמכת על המהפכות הדרשניות שנעשו חז"ל אך מתאימה את היהדות לתפיסת עולם ליברלית ואינדבידאוליסטית שהיא חידוש מודרני מובהק. אפשר לומר שבמשל החתונה, גישה חדשה ישנה זו, התורה אינה חתן אלא בית עבור האדם היהודי. התורה היא מרחב ראשוני ומוכר המהווה בסיס עמוק ומשמעותי של זהות אך בסופו של יום הוא רכושו של האדם. הבית מגיע עם מבנה מסוים, ואולי גם עם ריהוט וחפצים מהדורות הקודמים אך האדם היורש אותם חופשי לעצב אותם כרצונו, לזרוק דברים ישנים, להוסיף חדשים, ובמקרים מסוימים אפילו "לשבור קיר" לבצע שיפוצים במבנה עצמו – כל דבר אשר יגרום לו להרגיש בנוח ולאפשר לו לקיים את הקשר עם אלוהים. התורה עבור האדם הליברלי אינה אלוהית או קדושה אלא מרחב אשר בו יכולה להתגלות אלוהות וקדושה. מרחב זה משתנה תדיר במהלך הדורות וניתן לשינוי גם בדורנו אנו. זוהי תפיסה מופשטת ואוניברסאלית יותר של אלוהות והקדושה המסוגלת להכיל תפיסות אחרות ומרחבים אחרים הן מתגלות ולכן היא סובלנית הרבה יותר.

​הסכנה האורבת לגישה זו היא איבוד הזוגיות, הקשר הייחודי והאינטימי עם בין היהודי ובין האלוהות והקדושה, כלומר אובדן האמונה שבליבה של התורה ישנה תורה ייחודית שהיא המורשת של עם ישראל. במקרה קיצוני תפיסה זו מביאה לאימוץ מוחלט של תפיסת העולם המודרנית תוך חילונה של היהדות לכדי מסורת בלבד, קרי אובדן האמונה כי ישנה תורה בליבה של התורה.

עם ישראל חי… ובועט

מספר מדרשים על מעמד הר סיני מספרים כי אלוהים התגלה לכל אחד מבני ישראל באופן פרטי, כל אחד שמע את את התורה בקולו ושמע את התורה שלו. התורה ניתנה לעם ישראל בקולות שונים ואולי אף במילים שונות. כלומר, אולי בדומה בדומה ללוחות הברית, התורה השלמה נשברה ופוצלה בין האנשים השונים בעם ישראל, או בין חלקי העם.

 במציאות החיים כיום בישראל, הפיצול ביהדות הפך חריף כל כך עד כי לפעמים אנו שוקעים במאבק על היחס הנכון לתורה. כל זרם וצד מרגיש שהוא מחזיק ביחס הנכון לתורה ומנסה לכפות את היחס שלו לתורה על שאר הזרמים. ובתוך המאבק קל מאוד לשכוח שכל הזרמים השונים ביהדות הם חלק מעם אחד המנסה לברר את היחסים התורה ובין החיים במאה ה 21 – ושלכל אחד מהזרמים ביהדות יש יתרונות וחסרונות משמעותיים, יש קול שניתן לו בהר סיני.

חתונה אלטרנטיבית – או מה המשמעות של כל זה עבור יהודים רפורמים…

במערכים יחסים זוגית קורה כמעט תמיד שבני הזוג מחלקים ביניהם תפקידים ומחזיקים צדדים של היחס לעולם ולחיים. לפעמים צד אחד יהיה פזרן ויוצא את הכסף ויתרום להתחדשות בזוגיות, והצד השני יהיה יותר חסכן וידאג ליציבות של הזוגיות. כאשר אין  הכרה והערכה הדדית של התפקידים של כל אחד נוצר מתח ריחוק וניכור וכל אחד צריך להגן אל האינטרסים שלו ונוצרים מאבקים. אך כאשר יש הכרה והערכה – יש אפשרות לדיאלוג ואפילו לגמישות ביחס לתפקידים.

 שבועות הוא חתונה בין עם ישראל ואלוהים. אבל אולי ראוי גם שנחשוב עליה כעל הזדמנות לחתונה בתוך העם היהודי, כזמן בו אנו יכולים לעצור ולראות את היחס שלנו ליהדות – ולהבין את הכוח שבו אך גם את החלקיות שבו. מתוך כך אולי נוכל להביט על האורתודוקסיה ולראות לא רק את החלקיות שבה אלא דווקא את היופי, את הכוח שבה ולהרגיש כמה חסרה הייתה היהדות בלעדיה. אם נעשה זאת ונוכל לראות את המכלול של העם היהודי וכיצד האורתודוקסיה על גווניה מאפשרת את קיומה של היהדות הליברלית ומהמקום הזה לאוהב אותה.

 אם נוכל להביא אהבה לעם ישראל על כל חלקיו אולי גם נוכל להתחיל דיאלוג אמיתי, במקום שיח החרשים שאנו מנהלים כיום. ואם נאסוף את הקולות השונים בעם ישראל אולי גם נוכל להתחיל להבין מהי התורה שניתנה לנו בסיני.