היציאה לשדה של אלול שונה באופייה מהיציאה לשדה של זמן האביב, כפי שהיא מטביעה את חותמה בשיר השירים.

עם חלוף הסתיו היציאה אל השדה היא גורפת, כמעט בלתי נמנעת: השדה על פריחותיו, ריחותיו ושלל צבעיו – קורא לנו לקום וללכת: "קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר … הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ… הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לך רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (שיר השירים ב').

הניצנים, מראות הפריחה, הריחות המשכרים מאיצים בנו לצאת מגדרנו, מגדרותינו, להשתתף בחגיגת האביב המתפרצת בשדה וההבטחה הגדולה ההולכת ומבשילה בתלמיו: השעורה והחיטה העולים ומתמלאים ומסמנים את תחילת עונת הקציר ולצידם – בבוסתנים – מבכירים פירות הקיץ.

אכן זמן לצאת אל השדה.

השדה של ראשית הסתיו הוא שדה אחר. שדה מעוּלף עדיין מחום הקיץ המתיש, המצמית. שדה שריח התסיסה של קוצי הקיץ עולה בו ולא הסמדר המעודן. שדה זנוח ומאובק, אולי גם רוחש נחשים ומזיקים. שדה בהמתנה.

הקריאה לצאת את השדה באלול היא קריאה מאתגרת, פחות מובנת מאליה. היא באה דווקא כשטבעי יותר להישאר ספוּנים בביתנו, שמוּרים מפני חום הקיץ הקופח, המגיע לשיאו דווקא בימים אלה, מפניהם הזהירו החכמים, כפי שהרגשנו השנה כולנו: "שלהי קייטא קשי מקייטא" (=שלהי הקיץ קשים מן הקיץ עצמו). דווקא בעת הזו אנחנו נקראים לצאת אל הלא מבטיח – אל החום, אל האבק, אל הקוץ והדרדר, אל השֶלֶף – כדי להתאמץ ולגלות בתוכם סימנים של תְּמוּרה: עמוד חצב "מניף דגלי כניעה", חבצלת החוף בלובן גביעיה פורשת "מפרש לבן באופק", טורי הנמלים העמלניות במלאכת ליקוט סבלני, תכונה בלתי מורגשת, רחש בלתי נשמע של זרעים הנאספים אל האדמה על מנת לבצבץ ולהופיע שוב, במלוא עצמתם הירוקה, עם הגשם הראשון. גם השדות המעובדים, שכבר נקצרו ונאספו, עומדים כעת בציפייה לזריעת הסתיו: "בא זמן לזרוע בדמעה", כותב יעקב רוטבליט, שמיטיב לתאר את הרטט הסמוי של שלהי הקיץ, את הציפייה התלויה באוויר:

חוזרת עם שלהי הקיץ
חצב מניף דגלי כניעה
אסיף של עצב בעיניך
בא זמן לזרוע בדמעה

ומרעידים
שירי מולדת
מיתר סמוי צליליו מושך
אל נא תלכי
ציפור נודדת
ברוך בואך
ברוך שובך

יעקב רוטבליט, ואת חוזרת לשלכת

בליבה של היציאה אל השדה של אלול עומדת היכולת לראות את הסמוי מן העין, את הפוטניאל, את ההבטחה הגלומה מתחת לרגבי האדמה הכבדים, צרובי השמש, שאינם מסגירים, במבט חטוף, את יכולתם להנביט חיים חדשים.

בתוך הרגבים הללו מסתתרת 'הבטחת הרוּח' לגשם בעיתו, כפי שכותב איתמר פרת בשירו:

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרֵי ואסרֵי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

איתמר פרת, אסיף

ההזמנה לצאת אל השדה באלול היא הזמנה לנער את האבק ששקע וכיסה את הנפש, שגם היא, כמונו, חמקה וודאי פנימה מאימת החום הקיצי המתיש, מחמת ההֶרגל, השִכחה, זחיחות הדעת.