צום גדליה

מקורות ומנהגים

רגע לאחר תום החגיגות (והארוחות) הגדולות של ראש השנה, מציין הלוח העברי את צום גדליה – אחד מארבעת ימי התענית לזכר החורבן (הצומות האחרים הנם: ט' באב, י' בטבת ו-י"ז בתמוז). הצום, המצוין ב-ג' בתשרי (או ב-ד' בתשרי, במידה והתאריך המקורי חל בשבת) הונהג לזכר רציחתו של גדליהו בן אחיקם, הנציב שהופקד על ידי הבבלים על שארית הפליטה בארץ יהודה לאחר חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה). גדליהו בן אחיקם נרצח על ידי מתנקש יהודי, אחד ממנהיגי שארית הפליטה, ישמעאל בן נתניה שהיה מזרע המלוכה. בעקבות הרצח נמלטה ההנהגה היהודית בארץ ישראל ואתה חלק גדול משארית הפליטה היהודית למצרים מפחד הבבלים. ירמיהו הנביא שנותר בארץ לאחר החורבן התנגד לירידה למצרים, אך אולץ על ידי היורדים להצטרף אליהם. רציחתו של גדליהו היתה "אקורד הסיום" של הנוכחות היהודית בארץ ישראל בימי הבית הראשון. תיאור רחב של מעשה הרצח והמאורעות שבאו בעקבותיו מופיע בספר ירמיהו בפרקים מ-מג.

אזכורו הראשון של הצום מופיע כבר במקרא בהתייחסות של שבי ציון לשאלה האם יש להמשיך ולהקפיד בצומות על החורבן לאחר החזרה מן הגלות בבבל. בפנייתם לנביא זכריה מתייחסים העולים לצום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי. ככינויים אלו מעידים על החודש בו צוין הצום, על פי מניין החודשים מניסן. על פי זאת, צום השביעי – הצום החל בחודש תשרי – הוא ככה"נ הצום שנקבע לזכר רציחתו של גדליהו. במקורות שונים בספרות חז"ל (כדוגמת תוספתא סוכה ו י) נקבע כי גדליהו נרצח ביומו השלישי של החודש. חלק מפרשני המקרא (כדוגמת הרמב"ן) קבעו כי גדליהו נרצח ביומו הראשון של החודש, אך בשל קדושת ראש השנה נקבע הצום רק לאחריו. יצוין כי ביהדות הקראית לא מצוין צום גדליהו ו"צום השביעי" מצוין ביום כד תשרי לזכר הצום שצמו שבי ציון בימי עזרא ונחמיה לקראת מעמד חידוש הברית (נחמיה ט א).

על משמעויותיו של הצום

ספרות האגדה היהודי ופרשנות המקרא המסורתית עוסקת בדמותו של גדליהו בצמצום רב. עובדה זו מדגישה את הרעיון כי צום גדליהו לא נועד לבכות את מותו של המנהיג אלא להדגיש את הנסיבות שהובילו למותו – רציחתו בידי מתנקש יהודי – ואת התוצאות החמורות של המעשה – ירידת שארית הפליטה למצרים וסיום הנוכחות היהודית בארץ ישראל.

רצח של מנהיג יהודי על ידי מתנקש יהודי: חתימת סיפור הריבונות היהודית בארץ ישראל בימי הבית הראשון בתיאור ההתנקשות במנהיג יהודי על ידי אחד מאחיו, מדגישה את הדרישה המסורתית לראות בחורבן לא רק תוצאה של פעולות אויב חיצוני, כי אם גם, ובעיקר, פרי התנהלות הקלוקלת של העם ומנהיגיו. בכך מצטרף צום גדליהו לשרשרת ימי התענית המכוונים בעיקרם לחשבון נפש ולא לאבל גרידא על שארע בעבר. באופן לא מפתיע, קשרו רבים בחברה הישראלית בדור האחרון את יום הצום לאירוע הקשה של רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי מתנקש יהודי ולקביעתו של יום זיכרון ממלכתי לזכר הרצח.

הירידה למצרים: למרות שהחרבתו של בית המקדש והגליית רוב יושבי הארץ היהודים לבבל היא אשר נחתמה בתודעה הלאומית כסיום הריבונות היהודית הראשונה בארץ ישראל, הרי שההקפדה בפרטי המקרא מלמדת כי הירידה למצרים לאחר הרצח של גדליהו, היא אשר חתמה את סיפורו של העם היהודי בארץ ישראל באותם הימים. בכך, סוגר המקרא מעגל – העם שהשתחרר מבית העבדים במצרים, שב בסופו של המסע לאותה הארץ. סגירת מעגל זו מדגישה את כישלונם של העם ומנהיגותו. הירידה למצרים מקבלת רובד נוסף של משמעות מן העובדה שהנביא ירמיהו תולה את החורבן עצמו, באחת מנבואותיו המרכזיות (ירמיהו פרק לד) בסירובם של שרי יהודה לשלח את העבדים לחופשי כמצוות התורה. החזרה לבית העבדים בעקבות הרצח מדגישה באופן מיוחד את כישלונה של החברה ביהודה להנהיג נורמות ראויות של צדק ומשפט.

מנהגי הצום

צום גדליהו נחשב לאחד מן הצומות הקטנים. בניגוד ליום הכיפורים ותשעה באב, הצום אינו נמשך יממה שלמה, אלא מתחיל עם עלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. מלבד הצום לא נוהגים ביום זה יתר מנהגי התענית, כדוגמת איסור רחיצה וסיכה.

מכיוון שצום גדליהו מצוין בעיצומם של עשרת ימי תשובה, משתלבות הסליחות המיוחדות ליום זה בסדר הסליחות הנוהג בכל אחד מימי התשובה. בבתי הכנסת נוהגים במנהגי התפילה של ימי תענית, לרבות הקריאה בתורה בשחרית ומנחה, ההפטרה בתפילת המנחה, שילוב ברכה מיוחדת בסדר תפילת העמידה (ברכת עננו) ואמירת סדר ":אבינו מלכנו" (הנוהג ממילא בכל עשרת ימי תשובה).

מן המקורות

מלכים ב פרק כה פסוקים כב-כו

וְהָעָם, הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, אֲשֶׁר הִשְׁאִיר, נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל–וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן. וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים, כִּי-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-גְּדַלְיָהוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּה; וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן-תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי, וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן-הַמַּעֲכָתִי–הֵמָּה, וְאַנְשֵׁיהֶם. וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ, וּלְאַנְשֵׁיהֶם, וַיֹּאמֶר לָהֶם, אַל-תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים: שְׁבוּ בָאָרֶץ, וְעִבְדוּ אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְיִטַב לָכֶם.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶּן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ, וַיָּמֹת; וְאֶת-הַיְּהוּדִים, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, בַּמִּצְפָּה. וַיָּקֻמוּ כָל-הָעָם מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים, וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיִם: כִּי יָרְאוּ, מִפְּנֵי כַשְׂדִּים.

ירמיהו מ יג – מא ז

וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם. וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תעש [תַּעֲשֵׂה] אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל.   וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה. וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ. וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהוָה. וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם. וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

זכריה פרק ז פסוקים א-יד

וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. ב וַיִּשְׁלַח בֵּית-אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה. ג לֵאמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים.וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. הֲלוֹא אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב.

וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה לֵאמֹר. ט כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת-הַתּוֹרָה וְאֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת. וַיְהִי כַאֲשֶׁר-קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ-חֶמְדָּה לְשַׁמָּה.

תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף יח עמוד ב

צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו…

סליחה לצום גדליה, מנהג אשכנז, מיוחס לרבי סעדיה גאון

אבלה נפשי וחשך תארי. בית תפארתי כנשף בו הארי. גם פליטתי אשר עזבו ושארי, דועכו כהיום בשלושה בתשרי. האש והמים הזידונים שטפונו בדלקם, ובססו מקדש ובזזו חלקם. זקני שארית אשר פלטו מיום נקם, חובלו עתה ביום צום גדליה בן אחיקם. טורפו דלת עם הארץ, יתר הגזם אכל הארבה במרץ, כורמים ויוגבים פקודת מרגיז הארץ, לוהטו ולא היה בם גודר גדר ועומד בפרץ. מה אספר ואנחותי עצומות, נקטה נפשי ומקהלותי עגומות, שריגינו אשר נשארו מיקוד אש לתעצומות, עוד הם לא נתקימו ונותשו בחמות.

סליחות למר חשוון

פיוט סליחה זה חובר על ידי אשר יובל לציון רצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי מתנקש יהודי. פיוט הסליחה כלול בסדר התפילה שהוציאה מועצת הרבנים המתקדמים במלאת שנה לרצח.

אלה אזכרה ונפשי עלי תזעק

עד גרוני נחנק וקולי נשנק

בעת כבודנו עד דק נשחק

וצלם אנוש מנו נמחק

כי איש יהודי רצח את יצחק

בשר מבשרי איש צר ומסטין

חטאי בחובי לנצח יטמין

עד סוף הדורות וקץ הימין

לא אוכל הבין ולא אאמין

על מה ולמה נהרג רבין

שבת שלומי תאניה ואניה

אין מזור לרוחי ונפשי בזויה

מרורים ליבי ועיני בוכיה

לא נוחמה סוערה ענייה

על שפך דמו של בן נחמיה

זכור אל תשכח ואל תשקוט אל

שנאת חינם אשר החריבה אריאל

איך נרמס כבודנו ביד מגאל

אשר שם ישראל וכבודך חילל

בהריגת ראש ממשלת ישראל

סליחה אבקש עד דיני יומתק

תפילה ומחילה על דברי עתק

אוחילה ליום גם אם ירחק

בו יישמע קול משמי שחק

ואת בריתי אקים את יצחק

רה"מ יצחק רבין, מתוך הודעת הממשלה על הטבח במערת המכפלה שבוצע בידי יהודי, 1994

"כשר ביטחון וכראש ממשלה עמדתי על הדוכן הזה עשרות פעמים, לעתים הבאתי עמי ידיעות מרות ולפעמים בשורות טובות. היום אני עומד בפניכם, חברי הכנסת, ובפני אזרחי מדינת ישראל, ולעיני העולם כולו, וכיהודי וישראלי, כאדם, כבן אנוש, אני בוש ונכלם על החרפה שהטיל בנו רוצח שפל. אולי יותר מכל עם ואומה בעולם היום, נלחמת ישראל על חייה במאבק דמים שנמשך שנות דור…. אנו נאבקים על דמותינו כאומה שהקנתה לעולם ערכי מוסר ותרבות. לא קל למדינה במלחמה שאין לה סוף לשמור על צלמה האנושי ועל דמותה המוסרית, ואף שהיו חריגות ואף שהיו אסונות, קנינו את שמנו הטוב דם….

זו שעה קשה לאזרחי מדינת ישראל, לבני העם היהודי, לכל מי שלב אנוש פועם בו. המעשה המתועב הזה כל כך זר לנו, כל כך לא יהודי, כל כך נורא, שאפשר להחיל עליו את הנאמר בספר הספרים שהקנינו לכל בני תרבות בעולם כולו: "שמעון ולוי אחים, כך חמס מכרתיהם, בטרם לא תבוא נפשי, בקהלם לא תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".