יום הזיכרון הממלכתי לנספים במסע העלייה מאתיופיה לירושלים
ביום ירושלים, כ"ח אייר, מציינת מדינת ישראל יחד עם קהילת עולי אתיופיה את זכרם של בני הקהילה שנספו בדרכם לישראל. ביום זה מועלה זכרם של כ-4000 איש, אישה וטף, שנרצחו על ידי פורעים ושודדים או שלא עמדו בתלאות הדרך הקשה מאתיופיה לארץ ישראל דרך מדבריות סודן. טקס הזיכרון המרכזי מתקיים בהר הרצל ליד האנדרטה שהוקמה לזכר הנספים באתר ההנצחה הממלכתי.
קהילת יוב"ל בגדרה קיימה זו השנה השלישית אירוע מיוחד לציון יום ירושלים בשיתוף גרעין גדרה, גרעין משותף לישראלים ותיקים וליוצאי אתיופיה. באירוע זה מעלים על נס את סיפור העליה מאתיופיה, הקשר המיוחד של יהודי אתיופיה לירושלים, הסיפורים הקשים של העולים, ומניחים אותם על הרצף יחד עם סיפורי עליה וסיפורי ירושלים אחרים. השנה, ולא בפעם הראשונה , ביטלה המועצה השנה, ולא בפעם הראשונה, ביטלה המועצה בגדרה ברגע האחרון וללא הסבר הגיוני את השימוש באולם שנשכר לטובת קיום האירוע ולכן האירוע התקיים בבית פרטי . הנה הדברים שכתבה, לאחר האירוע, רבת קהילת יוב"ל, הרבה מירה חובב:
"אז מה היה לנו? סקירה קצרה על אתיופיה מפיה של יובי תשומה. סיפור עלייתה המרתק ארצה של רחל יששכר מאתיופיה (מה שלא סיפרה רחל רב ממה שהיא סיפרה, היא הותירה הרבה לדמיון והלב יוצא אליה ואל כל חבריה האמיצים והנחושים), סיפור גלגולה בעולם של משפחתו של רוברט ואסל שהתעקש לגלות מהיכן הוא הגיע למרות השתיקה וההדחקה של הדור ההוא שלא סיפר דבר. התוודענו אל ספר הילדים שובה הלב שנכתב על פי סיפורה של יובי שעלתה ארצה כילדה, האזנו לרננה שריגשה אותנו בשירתה על המסע לארץ ישראל, שרנו משירי ירושלים עם אופק טורג'מן בקלרינט ועם יונה שורק בחליל, נהנינו מהכנסת אורחים רחבת לב של משפחת כהן ומכיבוד אתיופי מסורתי ואך טבעי היה לסיים בשירת התקווה.
למעלה ממאה איש הגיעו לאירוע למרות שהמועצה מנעה מאיתנו לקיים אותו באולם ציבורי כפי שהיה ראוי ולמרות שבצהרי אותו יום מישהו ניסה להפחיד והזמין משטרה לבית המשפחה המארחת לביקור נימוסין, ולמרות שזה לא תמיד כל כך פשוט לחבר רפורמים ואתיופים. אני מסירה את הכובע (או למעשה את הכיפה) בפני הצוות המארגן הנפלא: פרח דנקו, הדס נר גאון ויובי תשומה שעשו לילות כימים כדי שכל זה יצליח, לורד איתן, ציפי שושני קופיץ ועדי אפריימי שסייעו באירגון ולכל חברי קהילת יוב"ל שעזרו להפיץ את האירוע.
אנו מזמינים אתכם לקרוא דברים מרגשים שכתב הרב אהרל'ה פוקס שהשתתף כחייל במבצע להעלאת יהודי אתיופיה ארצה:
מילות השיר "נכנסנו לציפור גדולה עם כנפיים מברזל" מתארות את המבט והתחושות של הילד הקטן העומד עם משפחתו קהילתו במדבר הסודני כשלפתע שומע קול חזק רוח חזקה אורות ירוקים מרצדים לוחמים שיוצאים במהירות מבטן הציפור הגדולה מחבקים ומאיצים בו ובמשפחתו לרוץ חזרה לבטן הציפור הגדולה עם הכנפיים מברזל.
אחד הרגעים המרגשים ביותר בשרותי הצבאי היה להשתתף במצווה של עלייה לארץ ישראל, בהצלת חיים. והרצים לשם מצווה היו רבים וטובים שלקראת כל מבצע ומבצע נלחמו על מקומם ועל זכותם להשתתף בחוויה/מצווה. לעלות לציפור הגדולה אחרי תדריך, לטוס בדממה מספר שעות, לנחות במדבר הסודני למשך 5-10 דק', להאיץ בקבוצה המבוהלת, (לעיתים לחפש ילד/אישה שנבהלו וברחו) ולחבק תוך כדי העלאת הקבוצה למטוס, לטוס חזרה הביתה, לארץ ישראל, לבית החדש ובדרך להביט, ללטף , להשקות ובנחיתה בארץ לברך בברכת שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה ולאחל שהזמן יעשה את שלו ומהר.
חוויה אחרת היתה באותם ששי שבת (מאי 1991/סיוון תשנ"א) להיות חלק מהעלאתם של 15 אלף יהודי אתיופיה: מטוס נוחת ומטוס ממריא, מטוסים צבאיים ומטוסי אל-על , שגרירות ישראל באדיס אבבה העולה על גדותיה ביהודים שעולים לארץ ובאותם בני משפחה וחברים שרוצים אף הם לעלות (ויעלו שנים לאחר מכן), שדה התעופה שמלא ביהודי אתיופיה לבושים במיטב בגדיהם לכבוד העלייה לרגל, כולם מחייכים שקטים והמבט אומר הכל – אנחנו בדרך לארץ ישראל. לראות בעיניים סוג של יציאת מצרים גברים נשים וטף עם תיק קטן, צרורות בידיהם מקל הליכה, אישה כורעת ללדת והכל בשקט ובאהבה גדולה. והלוחמים כולם מרוגשים ועצם החוויה ומהזכות להיות חלק , להיות לעזר ליהודי אתיופיה ביציאה הזו ולעלות לארץ ישראל – מושא חלומם.
