"כשאומרים צנון," כתב יהונתן גפן, "מרגישים את הלשון." כשאומרים "ל"ג בעומר" מרגישים בפה טעם של תפוחי אדמה מפוחמים ואפויים מדי. אולם טעמם של תפוחי האדמה אינו אלא אחד מטעמיו של ל"ג בעומר.
לחגי ישראל יש תמיד טעמים אחדים – חקלאיים, לאומיים־היסטוריים, פסיכולוגיים. ל"ג בעומר, היום השלושים ושלושה לספירת העומר, אינו שונה משאר הימים אבל מקורו לוט בערפל, הוא אינו מוזכר בתורה או במשנה או בתלמודים. את ל"ג בעומר אנו פוגשים לראשונה מאוחר למדי, בדבריו של רבי אברהם הירחי מלוניל שבפרובנס (נפטר ב1215- בערך.) הוא מתייחס למנהג שלא להינשא בימי ספירת העומר, ומוסיף שבצרפת ובפרובנס נוהגים מנהג זה רק עד ל"ג בעומר:
"ואין מנהג לכנוס =[להתחתן] בין פסח לעצרת ]…[ ואך מנהג בצרפת ובפרובינצא =[פרובנס] לכנוס מלג לעומר. ושמעתי בשם ר' זרחיה מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ]…[ וזהו ל"ג לעומר (המנהיג, הלכות אירוסין ונישואין, קו.)"
לפי מנהג זה, המונח "פרוס העצרת" (שמקורו במשנה) משמעו שישה־עשר ימים לפני העצרת, אחד משמותיו של חג השבועות, כלומר י"ח באייר, יום ל"ג בעומר. רבי אברהם מצטט מקור עלום שהביא רב "שמצא בספר ישן הבא מספרד," שהמגפה (או מכת הצבא) שהכתה בתלמידי רבי עקיבא חדלה בל"ג בעומר (ראו עמ' .)203–202 אין אנו יודעים מהו הספר הישן הזה ובכל אופן, הוא שימש כאסמכתא לחדול ביום הזה מלנהוג מנהגי אבלות.
