תורת הסוד של לג בעומר
מסורת מוכרת וארוכת שנים קושרת בין לג בעומר, חג החתונות והמדורות, לבין פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי ותורת הסוד שגילה לתלמידיו ביום הסתלקותו מן העולם. על אף שתאריך פטירתו של רשב"י אינו מוזכר בספרות הסוד היהודית, לרבות בספר הזוהר המיוחס לו, התקבעה המסורת הזו, כבר לפני מאות שנים. מקובלי צפת, אנשי המאה ה-16 ובראשם האר"י ותלמידו חיים ויטאל, העצימו את המסורת הקדומה והעניקו תוקף והכרה להילולא בקברו של התנא, תלמידו של רבי עקיבא וממתנגדיו הבולטים של השלטון הרומי בארץ ישראל. המנהג העממי להדליק על גג הקבר מדורת שמן יוחסה על ידם לאורה המזהיר של תורת הסוד שגלה רשב"י ביום פטירתו, כפי שמתואר בספר הזוהר.
מבלי להתעמק במסורת הנוגעת לפטירתו של רשב"י ביום זה, דומה כי אכן מבין כל חגי הלוח העברי לג בעומר עטוף בהילה של מסתורין. בניגוד לכל יתר החגים והמועדים אין ליום זה כל אזכור במקורות המכוננים של ההלכה והאגדה: המקרא, המשנה, התלמודים וספרות המדרשים. התורה מצווה כידוע על ספירתם של חמישים הימים מחג הפסח ועד חג הביכורים, אולם אין בה כל זכר למנהגי האבלות וההימנעות מנישואין בימים אלו וממילא גם לא למעמדו המיוחד של היום השלושים ושלושה, בו נפסקים מנהגים אלו. הופעתו הראשונה של החג בכתובים היא בשלהי המאה ה-12, בספר המנהיג, חיבורו ההלכתי של רבי אברהם בן רבי נתן הירחי (1155?-1215). בחיבור זה קושר רבי אברהם את אופיו החגיגי של לג בעומר עם אגדה המופיעה בתלמוד (מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב) ולפיה עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא מתו בבת אחת בין פסח לחג השבועות מפני "שלא נהגו כבוד זה עם זה". שלוש מאות שנים קודם לכן, שמשה אגדה זו את נטרונאי גאון, ראש ישיבת סורא בבבל, כהסבר למנהג לפיו אין נושאים נשים במהלך ימי ספירת העומר. רבי אברהם, בעל ספר המנהיג, מביא בחיבורו משמו של רבי זרחיה הלוי (הרז"ה, בעל ספר המאור), מסורת לפיה מיתתם של התלמידים פסקה ביום השלושים ושלושה לספירה, ומכאן ייחודו ומעמדו החגיגי. מסורת זו מופיעה גם בפרושו של רבי מנחם המאירי (1249-1315) לאגדה התלמודית בחיבורו "בית הבחירה": "וקבלה ביד הגאונים ז"ל שביום לג לעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו, וכן נוהגין שלא לישא אשה מפסח ועד אותו הזמן". בחיבורים הלכתיים מאוחרים יותר בימי הביניים, כדוגמת כתביו של רבי יעקב הלוי בן משה מולין (המהרי"ל, אבי מנהג אשכנז, 1365-1427), נקבעה חובת השמחה ביום לג בעומר לזכר הפסקת המיתה. בקהילות אשכנז, הודגשה שמחה זו בצד ההחמרה הכללית בדיני האבלות של ספירת העומר – זכר לשורת הפרעות שהתחוללו באותן הקהילות בעת מסעי הצלב. עדות אשכנז נהגו להפסיק את האבלות ביום לג בעומר ולחדשה לאחריו ועד חג השבועות. לעומתן נהגו עדות ספרד להפסיק את האבלות לחלוטין לאחר יום לג בעומר. בדרך זו, עוגן בשלהי ימי הביניים מעמדו ההלכתי של לג בעומר כמעין חג; יום חולין שאסור בתענית והספד ושיש לנהוג בו שמחה. החג הצעיר נסמך, כאמור, על שתי מסורות המופיעות בכתובים רק בימי הביניים. האחת – מסורת ארץ ישראלית מבית מדרשם של מקובלי צפת על יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי וההילולא על קברו במירון. השנייה – מסורתם של בעלי ההלכה ופרשני התלמוד בקהילות אשכנז וספרד על הפסקת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא ביום החג.
ל"ג בעומר – חג היציאה מהבית
כשם שבחג הצעיר נקשרו שתי מסורות העוסקות בשני חכמים חשובים ומרכזיים, רבי עקיבא ורשב"י, הרב ותלמידו, כך גם נקשרו בחג, שני מנהגים של הילולה ויציאה מן הבית אל חיק הטבע. המסורת הראשונה, בדבר פטירתו של רשב"י, הצמיחה את מנהג היציאה אל ציון קברו בהר מירון ועריכתה של הילולה גדולה לזכרו. במקביל, פנקסי הקהילות באשכנז מעידים החל מן המאה ה-16, על השבתת הלימודים בחדרים ובתי המדרש ביום לג בעומר ועל הוצאתם של התלמידים ליערות ולחיק הטבע, לפגרא של טיולים ומשחקים. שביתה זו ממלאכת הלימוד, לא תורצה בפנקסי הקהילות, אולם ניתן להבינה על רקע סיומו המאוחר של החורף בארצות אירופה ועל ההזדמנות שהיתה גלומה ביום הפגרה לחוות ולו לרגע קט את האביב המתעורר.
דרך כוכבה של הציונות
התפתחות נוספת בעלילת התרחשה בזכותה של התרבות העברית והציונית, אשר בחרה ביום לג בעומר כזירה מרכזית לטיפוח דמותו של בר כוכבא ולסיפור מרידתו בשלטון הרומי. ממש כשם ששתי המסורות הותיקות של החג, הופיעו אי משם ונקלטו היטב בלב העם, ללא כל תימוכין בספרות חז"ל, כך גם הצליחה המסורת החדשה שקשרה בין בר כוכבא לחג המסתורי להכות שורשים בדורות האחרונים, ללא כל עוגן ברור במקורות. ברקע המהלך ניצב הקשר בין שתי הדמויות המרכזיות של החג: רבי עקיבא ורשב"י לבין המרד ולבין ההתנגדות לשלטון הרומי. רבי עקיבא, על פי העדויות בספרות חז"ל, היה מגדולי תומכיו של בר כוכבא ורשב"י נאלץ לברוח ולהסתתר במערה מחמת ביקורתו והתנגדותו לרומאים. המסורת העממית של יהודי אשכנז ומזרח אירופה בדבר יום פגרה מן הלימודים שהוקדש למשחקי המלחמה, כדוגמת החץ והקשת, שמשה גם היא תפאורה הולמת להטמעת סיפורו של בר כוכבא.
לא פחות מ-1800 שנים לאחר המרד וכישלונו, הפכו ניצחונותיו של בר כוכבא, המצויים במחלוקת עזה במחקר ההיסטורי, לטעמו הבולט של החג בגלגולו הישראלי. חוקרים בולטים כגדליה אלון, שמואל ספראי ואחרים הציעו כי האגדה על מות מספר כה נכבד של תלמידים בפרק זמן קצר, מקפלת בתוכה את זיכרון המרד והבסתו. תימוכין לסברא זו מצאו החוקרים גם באגרתו של רב שרירא גאון (906-1006), המתארת את שושלת המסירה של התורה שבע"פ. באגרת מציין רב שרירא כי מותם של תלמידי רבי עקיבא נגרם על ידי "שמד", רמז אפשרי לקשר בין מעשי השלטון הרומאי ואבדן דור שלם של תלמידי חכמים.
קישורו של המרד לל"ג בעומר, הבניית הסיפור על ניצחונותיו הדרמטיים, ועיצוב דמותו של בר כוכבא כמושא לחיקוי בעבור הנוער, יכולים במידה רבה להתפרש גם כמהלך ביקורתי של התרבות העברית המתחדשת כנגד המסורות הוותיקות של החג. למול רשב"י המסתתר במערה מפחד הרומאים הוצבה דמותו של בר כוכבא היוצא להילחם את מלחמת האומה. למול המסורת הקושרת את מיתת תלמידי רבי עקיבא למגיפה מידי שמים, דרשה הסיפורת הציונית את השבת כבודם כלוחמיו של בר כוכבא. מתוך הרוח הזו, יחד עם הזיקה למורשתו של ל"ג בעומר כחגו של הנוער היהודי בגולה האירופאית, הפך יום החג ליומן של תנועות הנוער, ארגונים ציוניים וארגונים צבאיים עבריים. כך לדוגמה נוסדו ביום זה חברת אהבת ציון (1885), הפלמ"ח, הגדנ"ע, ובשנת 1948 – צבא ההגנה לישראל. החל משנת 1916 צוין ביום זה חג תנועות הנוער הציוניות.
התרבות הארץ ישראלית היא גם זו שהציבה את הדלקת המדורות בליל החג כמוקד המרכזי של החג. המנהג המירוני של הדלקת מדורת שמן בציון קברו של רשב"י השתלב היטב עם תרבות הקומזיץ של תנועות הנוער העבריות והיישוב בכללותו. ברקע ניצבו גם המסורות האירופאיות על חגי מדורות בבוא האביב או דווקא בעיצומו של החורף (כדוגמת ליל גאי פוקס הנחגג בבריטניה בראשית נובמבר). באופן טבעי ומתבקש קשרה ההיסטוריוגרפיה הציונית את מנהג המדורות למלחמותיו של בר כוכבא ולרגעי השיא שלהן (כדוגמת ההסבר המוכר על השאת מדורות בראשי ההרים לציון תחילת המרד או אחד מניצחונותיו) אולם גם כאן נעשה הדבר ללא כל עוגן במקורות הקדומים וללא תימוכין מן המחקר ההיסטורי והארכאולוגי.
ל"ג בעומר – חג הלידה של "אמא אדמה"
הופעתם של לג בעומר ומסורותיו, אי משם, בעיצומם של ימי הביניים והישענותם בראש וראשונה על מנהג איסור הנישואין בימי ספירת העומר שמשה בסיס להשערות רבות על מקורותיו האמיתיים של החג. המשותף להשערות אלו הוא המחשבה לפיה המסורת המקראית והחז"לית העדיפה להעלים מלוח השנה העברי הקדום מסורות, מנהגים, ואף חגים ומועדים שלמים שלא עלו בקנה אחד עם הרוח המונותיאיסטית האנטי-פגאנית.
אחת מן ההשערות המעניינות, מצביעה על העובדה כי המספר 33 מופיע במסורת המקראית רק פעם אחת. פרשת תזריע בחומש ויקרא, הפותחת בענייני לידה, קובעת כי בשלושים ושלושה הימים הראשונים לאחריה מצויה האם בתהליך היטהרות: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר …וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב א, ג). על פי השערה זו, אם הנפתה של אלומת השעורים מעל המזבח בראשיתה של ספירת העומר מסמלת לידה מחודשת של התבואה על ידי "אמא אדמה", הרי שהענקת מעמד ייחודי וחגיגי ליום השלושים ושלושה של הספירה יכול להוות ביטוי סמלי להשלמת היטהרותה של האדמה, וסיומה המוצלח של הלידה האביבית של הטבע. בתפיסה הפגאנית, הקושרת באופן הדוק, בין מעשיהם הטקסיים של היחיד והקהילה ובין המציאות הטבעית והקוסמולוגית, הטאבו על נישואי גבר ואישה בימים בהם הבריאה כולה מצויה בתהליך היטהרות מן הלידה, יכול להיתפס כדבר ברור והכרחי. האדם, בהימנעותו מן ההתייחדות הכרוכה בנישואין, מזדהה עם הבריאה, מעצים את תהליך ההיטהרות של "אמא אדמה", ומחזק את יכולתה להשלימו בהצלחה.
אם אכן יש להשערה זו בסיס, הרי ברור מדוע המסורת המקראית המונותיאיסטית והמסורת החז"לית שבאה בעקבותיה, בחרה לדחוק את רגליו של היום השלושים ושלושה של ספירת העומר אל מחוץ לגבולותיהן. יחד עם זאת, הופעתם המחודשת של האיסור על הנישואין והיום החגיגי בו האיסור נפסק, מאות שנים לאחר חתימת הקאנון המקראי, מלמדת כי המאמץ המונותיאיסטי עקר את טעמי המנהגים אך לא את גופם. בין אם מנהגים אלו שרדו בתוך הקהילות היהודיות ובין אם הם חדרו אליהן מחדש בהשפעת הסביבה הנוכרית, ברור כי היה להם כוח הישרדות מרשים. גאוני בבל ויורשיהם, חכמי ההלכה והמנהג בימי הביניים, העניקו למנהגים אלו תעודת כשרות באמצעות השימוש באגדת חז"ל בודדה על תלמידיו של רבי עקיבא ובמסורת שעברה מפה לפה על יום פטירתו של רשב"י.
לג בעומר – חג נוסף של טבע בלוח העברי
אין ספור אביבים ולידות מחודשות של הטבע, עברו מאז מאמציהם של עורכי הטקסט המקראי וחכמי המשנה והתלמודים להדוף השפעות פגאניות מעולמה העשיר של היהדות. מזה דורות, החשש מהשפעות אלו אינו קיים. לנוכח עובדה זו, יתכן ובשלה השעה לחשוב על התפתחות צנועה נוספת בעלילתו של לג בעומר. בעידן בו גוברת ההכרה בכוחה הדרמטי וההרסני של האנושות להשפיע על הבריאה כולה ובמקביל מעמיק ניכורו של האדם האורבני מן הטבע, ראוי לחזק את אותם יסודות דתיים ותרבותיים המעצימים את רגישותם של האדם והקהילה למתרחש סביבם. הפיכתו של לג בעומר לרגע נוסף בלוח השנה העברי בו אנו נקראים להבחין במאמציו של הטבע לחדש עצמו ולהיברא מחדש, הולמת את אתגרי הזמן הסביבתיים, שהיהדות כמו כל ציביליזציה אנושית אחרת, חייבת להיענות אליהם.
בתרבות דתית המדגישה את ההתכנסות המשפחתית הביתית ואת ההתכנסות בבתי התפילה כמוקדי החגים והמועדים, יכול לג בעומר להדגיש דווקא את היציאה אל עבר הטבע, במובנים הפיזי, הרגשי והערכי כאחד. המסורת הוותיקה של היציאה אל היערות ועריכת הטיולים והמשחקים בחיק הטבע בוודאי יכולה להשתלב במהלך מעין זה. המנהג התמוה במקצת, של שריפת מכל הבא ליד מתאים לכך הרבה פחות, אולם גם הוא מהווה הזדמנות טובה להנחיל לדור הצעיר מעט תובנות סביבתיות על אודות מצוות "בל תשחית" ועל האסור ועל המותר בהקשר לפגיעה בצומח, באיכות האוויר ובערכי נוף. מסורות אינן עניין של מה בכך, אולם אם רבי עקיבא ותלמידיו, רשב"י ובר כוכבא הופיעו להם פתאום בשמי החג, יתכן וגם לניסיון להחזיר את "אמא אדמה" למרכזו של היום יש סיכוי. אם אכן כך יעשה יצבע לוח השנה העברי-ישראלי בעוד מעט גוונים של ירוק, הנחוצים לטיפוח חיוניותה של התרבות היהודית ולחיזוק יכולתה לסייע לנו, חינוכית וערכית, בהתמודדות עם אתגרי הזמן.
לג בעומר – חג החברות ודרך הארץ
חידוש וחידוד תכניו ומסריו של לג בעומר, יכולים להתבצע גם באמצעות החזרה אל האגדה העתיקה לפיה תלמידי רבי עקיבא לקו מכיוון שלא נהגו בכבוד זה עם זה. כאמור, מחדשי לוח השנה העברי בדורות האחרונים בקשו,למצוא באגדה רמז להשתתפותם של תלמידי רבי עקיבא במרד בר כוכבא ואף בקרו את הצגת מיתתם כעונש על התנהגותם החברתית. היום, כשהאדרת דמותו של בר כוכבא אינה משתרעת מעבר לשירי הילדים ולסיפורים בגן הילדים, אולי מן הראוי לחזור אל אותה אגדה תלמודית ולמסר הנוקב שהיא מבקשת להנחיל בדבר הקשר שבין דרך ארץ ובין תורה. במסע השנתי אל עבר חג מתן תורה, העומד בסימן של "בין אדם למקום", מדגישה האגדה התלמודית יחד עם מנהגי האבלות של העומר ושמחת החג את חשיבותם של היחסים בין אדם לחברו בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" (על יסוד מדרש ויקרא רבא, ט ג ותנא דבי אליהו א) או בלשונה של מסכת אבות, הנלמדת בימים שבין פסח ושבועות: "אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה." (משנה אבות ג יז). על יסודה של אגדה זו, ולנוכח מציאות החיים הישראלית, שכבוד הבריות אינו ממאפייניה החזקים, ניתן לפתח את לג בעומר כחג העוסק ביחסי חברות ובכבודו של כל אדם. תלמודו המפורסם של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (מדרש ספרא, פרשת קדושים; ירושלמי נדרים ל ב), ניתן להצגה כמסר מרכזי של החג וכלקח של הרב ממיתת תלמידיו. ברוח זו, ניתן לראות במדורת החג כהזדמנות למפגש חברים וחוויה משותפת של קרבה ורעות, מעין חוויה מתקנת ליריבותם של תלמידי רבי עקיבא. מהלך מסוג זה אף הולם את המקום שתפסה הישיבה המשותפת סביב המדורה בתרבותו של היישוב העברי בשנות טרום המדינה ולאחר הקמתה – סמל של אחוות חברים, של חברותא, של "שבת אחים גם יחד". צבעוניותה של החגיגה במירון, המביאה חסידים לרקוד לצלילי ניגוני הדבקה המירונית, וגווניה הרבים של החגיגה, יכולים אף הם לעמוד כסמל של "יחד כל שבטי ישראל".
לג בעומר – חג של עצמאות הרוח והגוף
ומה יהיה על בר כוכבא? כפי שראינו, התרבות העברית המתחדשת התאמצה לקבוע במרכז החג את דמותו של בר כוכבא. למול דמותו של רבי שמעון בר יוחאי המסתגר במערה מפחד הרומאים והסומך על הנס, העמידה תרבות זו את דמותו של הגיבור היוצא לקרב. למול איש הספר והסוד הוצבה דמותו של איש החרב והמגן. המסורת היהודית הרבנית העלימה כמעט כליל את זכרו של האיש ועגנה את זיכרון המרד דווקא ביום החורבן, תשעה באב, בו נפלה לשיטת החכמים, העיר בית"ר – בירתו של בר כוכבא. לעומתה התרבות הציונית האדירה את זיכרון המנהיג ואת מורשת המרד, תוך עמעום המחלוקת הגדולה במחקר ההיסטורי על היקפו, הצלחותיו והתמיכה לה זכה. למרות פער זה בין הגישה המסורתית לזו הציונית, עדין יכול לג בעומר לשמש כסמל למאמץ של דורות עבר להתגבר על החורבן ולהבטיח את המשכיותו של העם ואת ההישרדות של אמונתו ותרבותו. דמויותיו המסורתיות של החג: רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, ניצבו שניהם כנגד הניסיון הרומאי להצר את צעדיו של היישוב היהודי לאחר החורבן. רבי עקיבא היה בין עשרת הרוגי מלכות; רבי שמעון הסתתר מפני השלטון. שניהם, ובמיוחד רבי עקיבא, העמידו תלמידים וסללו דרכים חדשות בעולמה של היהדות. תלמודם ותורתם היו למסדים עיקריים וחשובים לבניינה המחודש של היהדות לאחר החורבן ולהמשך מפעלם של רבן יוחנן בן זכאי; רבן גמליאל ובתי המדרש שלהם. סיפורם האישי של רבי עקיבא, רועה הצאן הבור שהפך לענק בתורה, ורעייתו רחל בת כלבא שבוע, כפי שמסופר באגדה התלמודית (נדרים נ ע"א) חובר לאגדה על מות תלמידיו ועל נחישותו של רבי עקיבא לחדש את מסורת הסמיכה והעמדת התלמידים. שני הסיפורים מהווים דוגמא ומופת לניצחון הרוח ולגבורה הטמונה בהסגת הייאוש. יהא מקורה של האגדה על מותם של תלמידי רבי עקיבא אשר יהא, בנסיבות ההיסטוריות של מרד בר כוכבא או בנסיבות אחרות, הרי שיום לג בעומר, יכול בהחלט לשמש כסמל למאמצם של יהודי ארץ ישראל בדורות שלאחר החורבן לשקם את היהדות ולהבטיח את עתידה באמצעות העמדת תלמידים, המשכת מסורת הסמיכה וחידוש פנים בתורה, בצד הניסיונות להשתחרר מעולו של השלטון הזר. למעלה ממאה ועשרים שנים לאחר שבר כוכבא נגאל מן הניסיון להותירו מאחורי הקלעים של ההיסטוריה היהודית בזכותה של התרבות העברית המתחדשת, ניתן להחזיר את הגלגל קמעא לאחור ולהעמיד לצד בר כוכבא גם את אותם החכמים שהניחו מסד רוחני ותרבותי להמשך קיומם של היהדות והעם היהודי. אורן המחמם של המדורות בחשכה יכול להתקשר בהקשר זה לא רק לסיפור של השאת המשואות על ידי המורדים (סיפור שכאמור אין לו כל בסיס היסטורי) אלא גם למאמצם האדיר של החכמים והתלמידים להאיר מחדש את אורה של היהדות בימים של חשכה וחורבן. ברוח זו, בצד סיפור האגדה על מדורות לוחמיו של בר כוכבא מן הראוי להעמיד גם את התיאור המופיע במסכת ראש השנה במשנה של השאת המשואות על פסגות ההרים בראשי חודשים, על מנת להפיץ מארץ ישראל את בשורת קידושו של החודש החדש – סמל למרכזיותה של ארץ ישראל. על אותו המשקל חגיגת מירון, אחת מן המסורות היהודיות העתיקות של ארץ ישראל הנמשכת ברציפות עד ימינו, יכולה לסמל את היאחזותם של היהודים בארץ ואת קיומו של רצף חיים יהודי בארץ העתיקה-החדשה.
קיסם אחרון למדורה או מה נספר לילדים?
דפים רבים נכתבו על רבי עקיבא ותלמידו רבי שמעון, על מרד בר כוכבא ועל מקורותיו של לג בעומר, ודפים רבים עוד יכתבו; אולם מנהגם של הילדים חזק מהם הרבה יותר. ממש כשם שהמנהג העממי בעניין האבלות בימי העומר והפסקתה ביום השלושים ושלושה, היה חזק יותר מן הניסיון שלא לתת לו ביטוי בכתובים, כך גם השאת המדורות בשדותיה המתמעטים של הארץ, חזקה מהדיון ההיסטורי בעלילותיו של בר כוכבא. אולם דווקא משום כך, נכון יהיה לנסות ולהעניק ללג בעומר תוכן ומשמעות, שינצלו את הקסם המיוחד המהלך על הדור הצעיר לקראת החג ובלילו.
אז מה נספר לילדים על החג וסביב למדורה? ראשית כדאי להתחיל דווקא בספירת העומר ובמסע הזה של צעד אחרי צעד מחג הפסח לחג השבועות. נלמד אותם שזו היתה ועודנה תקופת הקציר בארץ ישראל, ונזכיר להם פעם נוספת שהלחם לא נולד בחנות המכולת או במרכול אלא הוא פרי מתנתו של הטבע ועמלו של האדם. נוכל לספר להם, בהסתמך על מגילת רות אותה נקרא בשבועות, שבתקופת הקציר ישנו החקלאים בשדות ובגורן ולא בביתם, ובלילות ודאי התחממו לאורן של מדורות, כפי שהם עצמם עושים בליל החג. נשוחח אתם על האש ונזכיר להם שלבני האדם יש כוח רב. ברצותם הם יכולים לבנות וברצותם או ברשלנותם הם יכולים לגרום לנזק רב לעצמם, לבני אדם אחרים ולטבע. נשתמש במדורה כדוגמה לאיך צריך וניתן לשמור על הטבע ועל מה צריך להקפיד על מנת שלא יגרם נזק להם, לחבריהם ולסביבתם.
נדבר אתם גם על העונש שניתן לתלמידיו של רבי עקיבא, שהיו חכמים גדולים אבל לא ידעו כיצד לנהוג זה בזה, ונספר להם שאנחנו עורכים את המדורה עם החברים שלנו כדי להזכיר עד כמה החברות והכבוד ההדדי חשובים. יחד אתם נהפוך את לג בעומר לחג החברות והכבוד ההדדי, בבחינת: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". נשתמש לשם כך בדימוי של האש: מחממת ומפיצת אור, אך לעתים עלולה גם לפגוע. נזכיר להם שאנחנו יכולים לשמח את החברים שלנו ולשמוח בהם, אך לפעמים אם איננו נזהרים אנו גם עלולים לפגוע בהם או להיפגע מהם. נספר להם על רבי עקיבא, רועה הצאן שהפך למורה גדול, וגם כאשר אבד את כל תלמידיו לא התייאש והתחיל מהתחלה. נמשיך ונספר על רבי שמעון בר יוחאי, שהסתתר שלוש עשרה שנים במערה, אבל לא אבד תקווה ולא חדל מללמוד וללמד את בנו, גם ברגעי המצוקה והמחסור. את המדורה נהפוך לסמל שגם כאשר נראה שהחושך משתלט, עדין יש בכוחנו להעלות את האור.
וכן, נמשיך לספר להם גם על בר כוכבא ועל השאיפה של היהודים להיות בני חורין בארצם, אבל נרחיב מעט את הסיפור. נספר להם שאחרי חורבן בית המקדש היהודים בארץ ישראל לא התייאשו. הם המשיכו לחיות כיהודים, לשמור על השפה שלהם ועל המנהגים שלהם. הם המשיכו לבנות משפחות ובתים, ללמוד תורה, ללמד את ילדיהם ואת תלמידיהם מאין הם באו ולאן הם הולכים, לחגוג עם בני המשפחות שלהם וגם להילחם למען העצמאות שלהם ולהיאבק במי שנסה לפגוע בהם. נלמד אותם שלמרות כל הקשיים, ולמרות שהרבה מאחיהם אחיותיהם יצאו לגלות הם נשארו בארץ ונאחזו בה, מתוך תקווה ואמונה שיום אחד ישוב העם היהודי לארצו – תקווה ואמונה שאכן התגשמו.
אמר רבי עקיבא – חתימת דברים
שנים רבות נזקקו התנועה הציונית, היישוב העברי והחברה הישראלית הצעירה למאמרו של רבי עקיבא על שמעון בר כוזיבא: "דרך כוכב מיעקב", לשיריהם של טשרניחובסקי וקיפניס על בר כוכבא והאריה, ולדבריו התקיפים של אורי צבי גרינברג: "אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר". גם בימים של ריבונות ועצמאות יתכן שעיקר טעמם של רעיונות אלו לא אבד לחלוטין. אך יחד עם זאת, בימים בהם מלחכת האש כל חלקה טובה של כבוד הבריות, בשעה שבה הרוח מסתתרת לה במערה מחמת שלטונה של הרדידות, ובעידן בו שלמת הבטון והמלט מכסה את פניה של "אמא אדמה", טוב אם נמתח מעט את פניו של החג ונתחמם גם, ואולי בעיקר, לאור מאמרו האחר של רבי עקיבא, שהיה לסמל תורתו: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
