לימוד לחודש אדר ב' – חג הפורים
חודש אדר ב' התחיל ואנו כבר בהכנות לקראת חג הפורים המתקרב. החג הוא הראשון מבין החגים הבתר תורתיים, זאת אומרת חגים שאינם מופיעים בתורה, ומקורו בסיפור מגילת אסתר הנמצא בחלק ה"כתובים" של התנ"ך. כבר קדמונינו זיהו כי כל מצוות החג מתחילים באות מ ולכן הלימוד הראשון לחודש זה יעסוק בהזכרתם על פי סדרם הכרונולוגי.
- משנכנס אדר מרבין בשמחה – מראש חודש אדר.
- מקרא מגילה.
- משתה פורים – שתיה וסעודה כדת.
- משלוח מנות איש לרעהו.
- מתנות לאביונים..
- מאורע היום – בתפילת עמידה וברכת המזון
ה- מ' הראשונה ענינה אופיו המיוחד של החודש. חז"ל כבר עמדו על כך כאשר השוו בינו לבין חודש אב והתמקדו בחוויה הקהילתית המיוחדת לחודש: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב [רב יהודה בנו של רב שמואל בר שילת אמר בשמו של רב] : כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. (בבלי, תענית, כ"ט, ע"א). הציטוט הזהמדגיש כי כל החודש נחשב כחודש שמח, לכן מרבין בשמחה. בהבדל מסוכות עליו נאמר "ושמחת בחגך" – בחג בלבד
הטקסט המקראי, שמצווה לשמוע אותו פעמים – בערב ובבוקר, מוליך אותנו אל ה- מ' השנייה – מצוות מקרא מגילה. כך אנו לומדים מדברי הרמב"ם:
קריאת המגילה בזמנה, מצות עשה מדברי סופרים; והדברים ידועים, שהיא תקנת נביאים. והכול חייבין בקריאתה – אנשים, ונשים, וגרים, ועבדים משוחררין; ומחנכין את הקטנים לקרותה. ואפילו כוהנים בעבודתם, מבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה; וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה – קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו… (יד חזקה לרמב"ם הלכות מגילה א', א)
ה – מ' השלישית ענינה בסעודת פורים המכונה משתה פורים. צווי זה מופיע כבר במגילה עצמה יחד עם עוד שתי מצוות המתחילות גם הן ב – מ' הרביעית והחמישית. כך נאמר במגילה:
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִֹים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָֹר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשֹוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשֹוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם: (אסתר ט', 23-20)
חז"ל שאלו את עצמם מהי משמעות השתייה ובסיכומו של דבר הגיעו אל האמירה שרבים מאתנו מכירים:
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. בבלי, מגילה ז, ע"ב. = בעברית: חייב אדם להתבסם [לשתות לשוכרה] עד שלא ידע [להבחין] בין ארור המן לברוך מרדכי.
הרמב"ם עוד מוסיף ומלמד: כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות: (יד חזקה לרמב"ם הלכות מגילה פרק ב', ט"ו)
הרמב"ם עוד מוסיף ומלמד אותנו כיצד עלינו לנהוג בכל הקשור למצוות ה- מ' הרביעית והחמישית:
(טז) וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין – לחברו, שנאמר "ומשלוח מנות, איש לרעהו" (אסתר ט, יט; אסתר ט, כב) – שתי מנות, לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לרעים, משובח. ואם אין לו, מחליף עם חברו – זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים "ומשלוח מנות, איש לרעהו":
(יז) וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פוחתין משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר "ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב) – שתי מתנות, לשני עניים.
(יח) מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים – שהמשמח לב האומללים האלו מידמה כשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו):
(יד חזקה לרמב"ם, הלכות מגילה פרק ב')
במקום אחר בדברי הרמב"ם הוא מתבטא, בצורה ברורה לחלוטין, על החשיבות לעזרה למי שאין לו:
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו. ( יד חזקה לרמב"ם, הלכות שביתת יום טוב פרק ו', י"ז)
נותרה לנו ה- מ' השישית, = מאורע היום. ברכת על הניסים הנאמרת בתפילות העמידה ובברכת המזון:
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ וּלְאִמוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם וּבִזְּמַן הַזֶּה.
בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, כְּשֶׁעָמַד הָמָן הָרָשָׁע עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים הֵפַרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ, וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, , מָסַרְתָּ רַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וְזֵדִים בְּיַד בְּנֵי בְרִיתֶךָ, וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים לַעֲשֹוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:
וּכְשֵם שֶעָשִיתָ נִסִּים לָרִאשוֹנִים, כָּךְ תַּעֲשֶה לָאַחֲרוֹנִים. וְתוֹשִיעֵנוּ בַּיָּמִים הָאֵלּוּ כְּבַיָמִים הָהֵם.
על עניינים אלו ואחרים נמשיך ללמוד ולעיין במשך כל חודש אדר ב'.
שבת שלום והשתדלו לשמוח
