לימוד לחודש אדר ב' – חג הפורים
מצוות חג פורים הן מגילה, משתה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים.
במדרש אסתר רבה פרק ב' מופיעים מספר סיפורים על משתאות ומתנות לאביונים. המוטו לכל הסיפורים הוא: "שמונים ומאת יום, יום אחרון כיום ראשון" המשתה של אחשוורוש ארך מאה ושמונים יום, ובכל זאת הכיבוד לא ירד ברמתו אפילו ביום האחרון. לפניכם ארבעה סיפורים ממקור זה.
הסיפור הראשון הוא על אדם שהחכמים באים לבקש ממנו "מִגְבַּת חֲכָמִים" = גבייה לצרכי החכמים, בבואם הם שומעים שהוא מבקש מבנו או מהמשרת שלו להביא לו את הירקות הזולים יותר, אפילו כמושים. חושבים החכמים: אם הוא כל כך חוסך על עצמו כנראה אין לנו מה לחפש פה והם הולכים לעיר לגבות שם. בסוף היום הם חוזרים אליו ואז והוא ואשתו נותנים להם ביד נדיבה כלי גדוש בדינרים. אבל לתורם יש גם שאלה: למה לא הגעתם בבוקר. החכמים מספרים לו שאמרו לעצמם: שברנש שיש לו כל כך הרבה כסף ולמרות זאת בוחר בירקות הזולים ביותר בודאי לא ירצה לתת צדקה. על כך ענה: "בְּנַפְשִׁי אֲנָא רַשַּׁיי בְּרַם בְּמִצְוָותָה דְּבָרְיִי לֵית אֲנָא יָכֵיל וְלָא רַשַּׁיי. ובתרגום: על עצמי אני רשאי לחסוך, אבל במצוות אני לא רשאי.
אולי השנה יהיה לנו קשה לשמוח, אבל יש שמחה בנתינה ועשייה למען אחרים. בנוסף, אנחנו פועלים הרבה פעמים לפי "מה יגידו" והנה המדרש מלמד אותנו שהשיפוט החיצוני הרבה פעמים מוטעה.
הסיפור השני הפוך: בַּר לוֹפְיָינִי הֲוָה מַשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ מִן צִפּוֹרִי לְעַכּוֹ, וְהֶעֱמִיד חֲנֻיּוֹת מוֹזְגוֹת יַיִן מִצִּפּוֹרִי לְעַכּוֹ וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב מִכָּאן וּמִכָּאן, אָמְרוּ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֶאֱכִילָן עֲדָשִׁים מִן הַגֹּרֶן וְהִשְׁקָה אוֹתָן יַיִן מִן הַגַּת. אָמַר רַבִּי אָבוּן וּבִלְבָד בִּקְדֵרוֹת מְפֻחָמוֹת, בְּרַם הָכָא יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן.
בתרגום: בר לופיני איש ציפורי חיתן את בתו עם אדם מעכו, והעמיד מציפורי לעכו מוזגי יין ומנורות זהב להאיר את הדרך. הוא הוציא כל כך הרבה על הדרך שלא נשאר לו מספיק כסף להאכיל את אורחיו והוא נאלץ לתת להם עדשים לא בשלות ויין שלא תסס עד הסוף, וגם זה בכלים ישנים ומלוכלכים. לעומתו אחשוורוש "יום אחרון כיום ראשון".
אולי אחשוורוש טיפש, אבל הוא יודע לתכנן אירוע גדול כך שלא יחסר כלום. גם הסיפור הזה עוסק בצורך האדם להראות-להוכיח את עצמו – הפעם מהכיוון ההפוך, הרצון להפגין עושר בצורה מוגזמת גורם בסופו של דבר לפשיטת רגל ולהתבזות.
הסיפור השלישי: רַבִּי חִיָּא הֲוָה לֵיהּ חַד רָחֵים בְּאַשְׁנָא, (לרבי חיא היה חבר אחד במקום בשם אשנא) וְעָשָׂה לוֹ סְעוּדָה וְהֶאֱכִילוֹ כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. אֲמַר לֵיהּ: מָה אֱלָהֲכוֹן עָתִיד דְּעָבֵיד לְכוֹן יוֹתֵר מִכָּאן? (אמר לו: מה אלוהיכם עתיד להכין לכם יותר ממה שיש כאן?) אֲמַר לֵיהּ סְעוּדָתְךָ יֵשׁ לָהּ קִצְבָה, אֲבָל סְעוּדַת אֱלֹהֵינוּ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֵין לָהּ קִצְבָה, דִּכְתִיב (ישעיה סד, ג): עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.
בסיפור הזה יש סעודה שיש בה הכל, אבל עדיין היא לא משתווה לארוחה שתהיה לצדיקים בגן העדן, שהיא אינסופית, ולכל אחד יהיה מה שהוא או היא אוהבים.
בסיפור הרביעי אנו קוראים על בר יוחני ביקש לעשות סעודה לגדולי רומי. הוא התייעץ עם רבי אליעזר בן רבי יוסי. רבי אליעזר ייעץ לו להכין עבור יותר אנשים ממה שהוא מזמין. אם אתה מזמין עשרים תכין אוכל לעשרים וחמישה, ואם אתה מזמין עשרים וחמישה תכין אוכל לשלושים.
המחשבה היא שלפעמים מישהו מביא איתו חבר, ולפעמים יש מי שאוכל קצת יותר, עדיף שיהיה שפע מאשר מחסור
אבל בר יוחני הזמין עשרים וחמישה אנשים והכין עשרים וארבע מנות.
ואז הגיע מישהו ולא היה לו אוכל. בר יוחני שם לו מטבעות בצלחת, אבל האורח נעלב, אני לא יכול לאכול זהב, ואני לא צריך את הזהב שלך. בר יוחני חזר לרבי אליעזר וסיפר לו את הסיפור, ושאל אותו מאיפה הוא ידע את החכמה הזו, שרצוי להכין יותר אוכל. והתשובה היא: מִדָּוִד, דִּכְתִיב (שמואל ב ג, 20): וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד וְעִמּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה, בְּרַם הָכָא יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן.
אז מה אפשר ללמוד מכל הסיפורים?
גם אם אדם נראה לנו חסכן מדי, או חסר תודעת שפע, אולי הוא בעצם נדבן גדול או מעריץ של תלמידי חכמים. צריך לתכנן נכון, לא להיות פזרנים מדי על הדרך לחופה ולהישאר בלי כסף לארוחה טובה, אבל גם לא להתקמצן ולהכין פחות מדי אוכל לאורחים חשובים.
הארוחה הנדיבה ביותר לא תשווה לארוחה שיאכלו הצדיקים בגן עדן.
לעולם לא נוכל להכין ארוחה כזאת, אבל בהחלט נוכל להכין משתה מתון ולחלק מתנות יפות לאביונים.
לסיום, לא להיות כל כך שיפוטיים. להשתדל לדון כל אדם לכף זכות. אפילו אחשוורוש שנחשב טיפש תכנן היטב את המשתה שלו, יום מאה שמונים כיום ראשון.
שבת שלום ופורים שמח
הלימוד מבוסס על שיעור של הרבה גליה סדן
