זכריה ח' 19, בבלי ראש השנה י"ח, ע"ב, ברל כצנלסון – חורבן ותלישות.
צום עשרה בטבת מתקרב אלינו, הצום הפותח את ארבעת הצומות אותם נהוג לצום לזכר חורבן המקדש. בשבועות הקרובים נשאל ונדון במחשבות שונות הקשורות לשאלת הצום, והמקדש, וזיכרון או שיכחה.
אבל ראשית, תאריכים:
תענית עשרה בטבת – לציון יום תחילת המצור על ירושלים.
תענית י"ז בתמוז – לציון יום הבקעת חומות העיר,
צום ט' באב – ציון חורבן בית המקדש,
תענית ג' בתשרי – לציון רצח גדליה בן אחיקם.
כל אלה תאריכים כבר מימי חורבן בית ראשון. מאורעות שונים בהיסטוריה היהודית חלו בסמוך או נקבעו לימים הללו כדי לתת להם עוד משמעות ועומק. ואולי כבר כאן צריכה לבוא השאלה – האירוע ההוא אינו מספיק קשה כדי לזכור אותו, להתאבל עליו, להנציח אותו?
ובכן, מסתבר שלא רק היום רוצים לשכוח מהר ולעבור הלאה. כבר בספר זכריה, נביא שפעל בימי שיבת ציון, לקראת הקמת בית המקדש השני, מופיע המשפט הבא: …צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים…: (זכריה ח' 19).
האם זו נבואה לעתיד? האם זו הבעת משאלה על איך החיים צריכים להראות לאחר הקמת בית המקדש? האם זו תפיסה קיומית? נכון, הפסוק מופיע בתוך "נבואת נחמה", אך אולי הנבואה, כמו שלמדנו בשנים רבות של מחקרים, יכולה להיות גם נבואה שמגשימה את עצמה. אם עליה נבקש ואליה נכוון את תפיסתנו, הרי שזו תהיה הנבואה שאכן תתגשם.
אבל לא רק אנחנו בתוך אותה שאלה מידי שנה. כבר חז"ל תהו בשאלה ומצאו לה פתרון מעניין במיוחד:
דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה (זכריה ח' י"ט). קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה? בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום.
אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות צום. אין גזרת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. (בבלי ראש השנה י"ח ע"ב)
שנים רבות מאוד לאחר החורבן הראשון, וגם שנים רבות לאחר החורבן השני מציעים חכמינו לבחור את התנהגותנו – האם זה יום צום או יום שמחה – לפי המצב בתוכו אנו חיים.
האם ה"שלום" המדובר הוא אישי, קהילתי, לאומי או עולמי? שאלת הבחירה המשתנה,הזכירה לי דווקא את ברל כצנלסון, שאמנם כתב את הטקסט המדובר על ט' באב, אך דבריו יפים ומעניינים לכל אחד מארבעת הצומות: אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י.ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגלת האש".
(ב. כצנלסון, חורבן ותלישות)
כצנלסון מזכיר לנו שתודעת החורבן היא זו שהביאה את תקומתנו. הידיעה שפעם היה מקדש, שפעם היינו בארץ ישראל. האמונה והתקווה שיום אחד נוכל לחזור למקום הזה ולהחיות את חיינו היהודיים בארץ ישראל.
אני מודה שאני בתוך התהייה, האם תודעת החורבן הביאה אותנו למציאות שיש לנו מדינה,
או שמא תודעת החורבן משאירה אותנו בתוך הפחד הקיומי, במקום להצליח ולדמיין את היום שבוא ימי הצום יהפכו לששון ולשמחה?
כמה ימים לפני הצום אנחנו חוגגים את חנוכה, אולי היה ראוי הצום להבטל מפני החג, ואנחנו לא ראינו?
או שמא שימור הצום הוא זה שמאפשר לנו להמשיך הלאה?
שבת שלום חודש טוב
