לימוד לחודש טבת – זכרון החורבן
ברייתא מתוך התלמוד הבבלי, בבא בתרא, דף ס'/ ב
יום שישי הוא תענית עשרה בטבת. פרט להיותו הצום הראשון בסדרת הצומות לזכר חורבן בית המקדש – יום תחילת המצור על ירושלים, הוצע במהלך השנים לחבר ליום זה משמעויות נוספות. אחת ההצעות לתאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה היה יום זה. ב 1950 קבעה הרבנות הראשית את היום הזה כ"יום הקדיש הכללי", יום שבו ייאמר קדיש על כל אלה שמועד פטירתם אינו ידוע. החלטה זו נולדה מתוך התנגדות לקביעת מועד חדש בלוח השנה של אבל וזיכרון.
כמו שאת יום השואה לא תמיד ברור לנו איך נכון וראוי לציין – טקסים, סיפורים אישיים, צום, יום אבל פומבי, סגירת בתי קפה, תיאטראות וכד', גם את חורבן בית המקדש לא ידעו איך לבטא. התלמוד מספר לנו: ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן? בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל,, נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?!
האבל, התדהמה, כאב האובדן תמיד מעלים שאלות איך נכון וראוי להתמודד איתם. אחרי החורבן היו שהפסיקו לאכול בשר ולשתות יין, משום שאלו היו שני דברים מרכזיים בעבודת המקדש החרב. איך אפשר להמשיך כאילו הכל כרגיל? כך עונה להם ר' יהושע: אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים… מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים. שתקו.
לא רק בשר ויין היו נהוגים במקדש – גם לחם, ופירות ומים. אם נבטל את כל מה שהיה במקדש נשאר ללא כלום.
אמר להן: בני בואו ואומר לכם- שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה …
שתי נקודות חשובות לתשומת ליבנו. הראשונה – צריך למצוא איזון בין המשכיות החיים לבין זכר העבר. השנייה – האבל צריך להיות כזה שהציבור יכול להכיל, יכול לזכור ולקיים.
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט…עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט …עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט… שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי (בבלי, בבא בתרא, דף ס'/ ב)
הפתרונות של ר' יהושע הם מאוד פרקטיים – בבית חדש יישאר קטע לא מסויד, משאירים קצת מהסעודה שלא אוכלים אותו כדי להרגיש שמשהו חסר, להתקשט קצת פחות בחגיגיות או פחות להתייפות.
לא בטוחה שההצעות הספציפיות שלו ממש מתאימות לימינו, אבל הרעיון הכללי נותן לנו כיוון מחשבה – איך אפשר להסתכל קדימה במחשבה על המשך החיים, וגם למצוא דרך לזכור את החורבן? מה הדברים היומיומיים שבאפשרותנו לעשות כדי לזכור את שהיה ואיננו. לצערנו, השאלה הזו חוזרת להיות רלבנטית. ומאז החורבן ההוא לחורבן אירופה, וגם המציאות החדשה מעלה, אולי, בעבורנו את אותה השאלה שוב. מה מאפשר להמשיך קדימה גם בתוך הכאב, האימה והצער.
ואולי המשפט האחרון מזכיר לנו שאחרי החושך מגיע גם היום הבא –
וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים.
אם לא נשכח את האבל, נזכה גם לראות את התקומה.
אם לא נשכח את העבר, נוכל ללמוד גם על העתיד.
אם נזכור את כאב החורבן, נפעל למען עתיד טוב יותר.
שבת שלום
