לימוד לחודש ניסן – אביב וחג הפסח
סדר פסח הוא זמן של ניקיון וסדר, של שולחן ערוך ומפה לבנה וצחה, יש סדר קריאה, יש סדר שתיה ויש סדר אכילה – הכל מסודר. אני מבקש להציע כאן שאולי בעצם בלב הסדר יש יסוד של כאוס, של בלגן. וכבר אקדים ואומר, היסוד הזה הוא: השאלה!
נעיין במשנה פסחים פרק י', הפרק שממנו נבנה סדר פסח כפי שאנו מכירים ומכירות אותו היום. המשנה מנחה אותנו כך: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו…" – צריך כאן לשהות לפני ההמשך, ולשים לב: שכאן יש מקום לכל שאלה שתעלה על ליבו של הבן. ללמדנו, שביסוד הסדר, יש אי-סדר, יש מרחב שמאפשר סקרנות ושאילת שאלות. אלא שלא ניתן לצפות שבכל בית יהיה ילד שיוכל לתהות בשאלות מתאימות. ואם כך, איך נדע להעביר את המורשת של סיפור יציאת מצרים? לא נוכל! לכן צריך לעשות סדר.
לכן, מיד ממשיכה המשנה לתקן לנו את הסדר: "וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת – שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה?".
אם הבן אינו מבין, אביו שואל את השאלות בשבילו: "מה נשתנה הלילה הזה?" צריך לשים לב, מי שואל את השאלות ועונה עליהן? האב! לפנינו מה שהמורים והמורות בנינו יכירו כמערך שיעור! והנה דוגמא להומור הנפלא של המסורת שלנו: היום אנחנו מלמדים את בנינו ובנותינו לשיר בעל פה (!) את מערך השיעור שהמסורת הכינה לנו כדי לגרום לעניין וסקרנות בקרב ילדינו. כך ויתרנו על הסקרנות והשארנו רק את השינון (יש לומר, במנגינה בלתי נשכחת).
וכך ממשיכה המשנה: "וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ." כמו כל מערך טוב, המורה מתבקש לשים לב שהוא מכוון את דבריו למסוגלות וליכולת ההתפתחותית של התלמיד. אך היא אינה מסתפקת בכך, היא מרחיבה ומדייקת: "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח" כאן נשאלת שאלה: מה בדיוק הכוונה לגנות ושבח? האם זו גנות ושבח לילד על שאלותיו? (רמז: לא). אולי זו גנות ושבח על אלוהים? (איך הוא נתן לנו להיות עבדים כל כך הרבה זמן? – גם כנראה שלא) אולי זה גנות ושבח על העם שלנו? (איך היינו עבדים במצרים ולא רצינו לצאת משם? אולי באמת). תעלומה. אך במקורות אחרים אנחנו לומדים על כמה תשובות, והמעניינת שבהם נמצאת במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (בקיצור דרשב"י), מדרש תנאים קדום ויפיפה:
"והיה כי ישאלך בנך…" – משאלתו ומדבורו אתה יודיע מה דעתו: "ואמרת אליו" – שלא תתבייש מלומר לו אלא מלתא דאת בהית מנה [המילה שאתה מתבייש ממנה] הקדם אומרה [תגיד אותה קודם]" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, י"ג, יג)
כלומר, את "הגנות" – אותם היבטים בסיפור שאולי היינו מתביישים בהם ואולי היינו מעדיפים להצניע אותם – אותם תקדים ותספר! על העבדות, על הקורבנות של העם שלנו, על ההנאה מהקירבה לסיר הבשר – אותם צריך לספר ראשונים, אותם עליך להגיד לבנך ובתך. אולי היום אנחנו מתביישים בחלקים אחרים של ההגדה – אולי אנחנו מביישים באלימות שבמכת בכורות, אולי מהלקיחה של הזהב והכסף והבגדים היפים שבני ישראל הלוו מהמצרים ולקחו איתם למדבר (ומעולם לא החזירו), אולי אנחנו מתביישים ב"שפוך חמתך על הגויים", אולי. אבל זה לא משנה ממש, המדרש אומר להורה שרוצה למשוך את לב ילדו להגדה: "קח את כל המגונה, כל מה שאתה מתבייש בו, ושים אותו קודם". התעוזה החינוכית הזו היא שמושכת את הלב.
עד כאן ביססנו שני כיוונים מה עושה את הסדר לסדר פסח. אחד: יסוד הסדר הוא שאילת השאלות, הסקרנות החופשית הספונטנית והאסוציאטיבית – ואולי מעט כאוטית – שיש בשיח בין הורים וילדים סביב שולחן האוכל. אך לחכמים, עורכי הסדר, היה מעט מאוד סבלנות ליסוד זה, ועל כן התחייבו בנפשם והפכו את עיקר הסדר להקניית יכולות שאילה: "מה נשתנה", שהפך לשינון בניגון. ליבו של הסדר שלנו, המגיד, הפך משיחה חיה לשינון בשיר וקריאה. אלא שכפי שמראה לנו המכילתא יש מקום לתעוזה ולשיחה כנה ואף כואבת על המקומות המבישים או שמא נאמר מביכים במקורותינו – והכל לשם העוררות והסקרנות שתתעורר בילדינו ותלמידנו, ויש לאמר, בתקווה גם בנו.
מכאן והלאה, בשבוע הבא, נבקש לבחון את ה"כאילו", כלומר, איך אפשר לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים בכל דור ודור? נחפש את "ההצגה" שבתוך "ההגדה".
שבת שלום וחג שמח!
