לימוד לחודש שבט – ט"ו בשבט
עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם.
עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל …:
משנה ברכות, ט', משנה ב'.
הערב ישבתי בבית קפה. בשולחן הסמוך אלי ישבה בנינוחות קבוצת חברות שניכר היה שהן מכירות זו את זו שנים רבות. כאשר הביא להן המלצר את הקינוח, הוא הוסיף עליו זיקוק בוער והחבורה כולה פצחה בשירה עליזה "היום יום הולדת". ברגע הקטן והשמח הזה, הזדרזה בעלת השמחה לשלוף את הטלפון הסלולארי שלה וצילמה את צלחת הקינוח שעליה הזיקוק המרצד. לשם מה הצילום? כדי לשלוח מאוחר יותר למשפחה ולחברים נוספים, כדי שתוכל גם בעוד כמה ימים להתבונן שוב בסרטון שיעלה חיוך על שפתיה, כדי לזכור את הרגע.
מעניין לראות שכבר התנאים, חכמי המשנה, חשבו על דרך יצירתית לזכור רגעים מיוחדים, נדירים, יוצאי דופן, או בעלי יופי מיוחד. הפרק האחרון במסכת ברכות, מסכת המפרטת את התפילות והברכות שעל אדם לומר ברגעים שונים בחייו, נוגע באותם רגעים לא שכיחים, שאנו מבקשים להפוך אותם לבלתי נשכחים. דרכם של התנאים לזכור, לנצור את הרגע המיוחד, היא בעזרת ברכה מיוחדת. סופת ברקים ורעמים, למשל איננה עניין יומיומי בארצנו, ויש בה ממד שנראה שהוא מעל הטבע – הבזק אור מסנוור, קול אדיר ומתגלגל שקשה להבין מאין הוא מגיע. החוויה הזו מעוררת מצד אחד פחד וחשש ומצד שני יש בה גם הוד והדר, ואולי הצירוף הייחודי הזה גורם לנו לחוש קדושה, נוכחות אלוהית. התנאים מלמדים אותנו לזכור את הרגע המיוחד בעזרת ברכה: "בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם".
ומה לגבי, "הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל" –אפשר לתמוה מה כל כך מיוחד במראה הים הגדול (הוא הים התיכון) שמצדיק ברכה מיוחדת? בתנאי החיים בימי קדם, בהיעדר אמצעי תחבורה מודרניים, אנשים רבים, הגם שחיו בסך הכל כמה עשרות קילומטרים מחוף הים, לא יצאו מגבולות הכפר שבו נולדו ולא זכו לראות את הים הגדול. כמי שנולדה וחיה כל חייה בירושלים ובסביבותיה, אני יכולה להזדהות עם הרצון לברך על ראיית הים התיכון – על האפשרות שהברכה נותנת לי לחגוג את הרגע המרטיט שבו יופיו של הכתם הכחול העצום נגלה לפתע לעיני הנוסעים במכונית או ברכבת.
בשבוע שעבר ציינו את ט"ו בשבט, יום שבגלגולו המודרני מסמל, בין השאר, את הקשר שלנו לנופיה המיוחדים של ארץ ישראל. הברכות שתיקנו חכמינו על הברק, על הים, על המדבר מורות לנו לא להישאר אדישים לפלאי הטבע, להמשיך ולהתפעם מהם, לברך על הזכות לחוות את היופי דרך כל החושים שלנו – במראה, בצליל, בריח ובמגע.
את הרעיון הזה היטיבה לבטא המשוררת לאה גולדברג בשיר ילדים שקורא לנו לשים לב אל היופי ושואב את השראתו ממשניות ממסכת אבות הפותחות במילים "על שלושה דברים העולם עומד". גולדברג מבטאת בפשטות את ההתפעמות דווקא מהדברים היומיומיים, את החובה למצוא בהם ייחוד ואפילו קדושה.
בתפילה ובתקווה שנפקח את עינינו לחוות את היופי שב"אוֹרוֹת וּצְלָלִים וְחַגִּים וְחֻלִּין … וְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת".
|
אָמַר הַדַּיָּג הַיּוֹרֵד לַיָּם: עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם – עַל מֵי הַיַּמִּים, עַל חוֹפֵי הַיַּבֶּשֶׁת וְעַל דְּגֵי הַמְּצוּלָה הָעוֹלִים בָּרֶשֶׁת. אָמַר הָאִכָּר הַמּוֹבִיל מַחְרֵשָׁה: עוֹמֵד הָעוֹלָם עַל דְּבָרִים שְׁלֹשָה – עַל אַדְמַת הַשָּׂדוֹת, עַל גִּשְׁמֵי שָׁמַיִם, וְעַל לֶחֶם מוּצָא בְּזֵעַת אַפַּיִם. אָמַר הָאָמָּן בְּבֵיתוֹ הַבּוֹדֵד: עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד – עַל לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, עַל יְפִי הַטֶּבַע, עַל בִּטּוּי הַדְּבָרִים בִּצְלִיל וָצֶבַע. |
אָמַר הָאָדָם הַפּוֹקֵחַ עֵינָיו: עָשְׁרוֹ שֶׁל עוֹלָם מַה נִּפְלָא וּמָה רָב – בֹּקֶר־בֹּקֶר נִלְכָּד בְּלִבִּי כְּבָרֶשֶׁת הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ, הַמְּצוּלָה, הַיַּבֶּשֶׁת, וְאוֹרוֹתוּצְלָלִים וְחַגִּים וְחֻלִּין, וּמִלִּיםוּצְלִילִים וּשְׂדוֹת שִׁבֳּלִים וְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. |
