לימוד לחודש שבט – ט"ו בשבט
עֵת שֶׁבָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ, מָצְאוּ נָטוּעַ – פָּטוּר.
נָטְעוּ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִבְּשׁוּ, חַיָּב.
הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. משנה ערלה, א', ב'.
להזכירכם: המשנה מורכבת מששה "סדרים" (זוכרים? אחד מי יודע?) שכל אחד מהם עוסק בנושא כללי. הסדרים מחולקים לפרקי משנה המכונים בשם מסכתות, וכל אחת מהן עוסקת בנושא יותר ספציפי.
סדר זרעים, הסדר הראשון במשנה, עוסק רובו ככולו במצוות שתלויות בארץ – שקשורות לאורח החיים החקלאי של היהודים בתקופות שבהן חיו בארץ ישראל והתקיימו מעבודת האדמה, ומסכת ערלה היא אחת מן המסכתות בסדר הזה. מכיוון שהיא עוסקת בפירות הצומחים על עצים, מעניין לעיין בה במהלך חודש שבט, לקראת ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות.
מהי ערלה? פרי הערלה הוא זה הצומח על עצים בארבע השנים הראשונות לנטיעתם ואסור להשתמש בו "לאכילה ולהנאה". כלומר – אסור גם לאכול ממנו, וגם ליהנות ממנו בדרך כספית, עקיפה על ידי מכירתו. המקור למצוות הערלה מצוי בספר ויקרא:
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ,
שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל.
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’:
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא י"ט 25-23)
אמנם הדברים כתובים בתורה במפורש, ומשום כך נחשבים במסורת שלנו לחשובים וחמורים במיוחד, אך עדיין אפשר לשאול מהו הטעם למצווה זו ומדוע צריך להתאפק כל כך הרבה זמן?
אחד ההסברים שנותנים חכמינו הוא שחטאו של האדם הראשון היה חוסר איפוק – אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, ואילו מהדורות הבאים הציפיות הן גבוהות הרבה יותר, והם נדרשים לאיפוק של שנים, בהיותם בני תרבות, בני אדם שאינם בעלי חיים שמונעים רק מיצר רגעי.
הסבר אחר הוא שהפירות שצומחים בשנים הראשונות אינם משובחים, ואם את הפרי הראשון אנו נדרשים להקריב לה' (כל פריו קודש הילולים לה') אז יש להמתין עד שהעץ יניב את המיטב, אי אפשר להקריב מה שאינו מן האיכות הגבוהה ביותר, ומאידך – גם אי אפשר לאכול לפני שמקריבים לה' ומודים על תנובת העץ.
המילים "כי תבואו אל הארץ" מוכרות לרבים מאתנו משיר ילדים שאת מילותיו חיברו, בהשראת הפסוקים, יחיאל עדאקי ומנשה רבינא, ורבים מאתנו שרו אותו בגני הילדים ובבתי הספר לקראת ט"ו בשבט.
כִּיתָבֹאוּאֶלהָאָרֶץ
וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ תְּחִלָּה
וְנָתַן הָעֵץ פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ יְבוּלָהּ
עֵת לִנְטֹעַ אִילָנוֹת,
עֵת לִנְטֹעַ וְלִבְנוֹת.
אפשר לשים לב שבשיר מושם דגש על פעולת הנטיעה, ואילו מצוות הערלה לא נזכרת בו כלל. המצווה הציונית היא לטעת עצים, לעבד את האדמה, לבנות את הארץ. השיר הזה מדגים לנו את הפרשנות שהעניקו ראשוני הציונים ליום ט"ו בשבט. ראש השנה לאילנות הוא יום שבו אנו חוגגים את יכולתנו לחיות על אדמתנו ולהתקיים ממנה, בשונה מיהודים בדורות הקודמים שחיו בגולה, מנותקים מן הקרקע של ארץ ישראל. מעניין לציין שגם חכמינו מתקופת המשנה והתלמוד ראו ערך גדול בנטיעה ובעבודת האדמה, עד כדי כך שהשוו את הנטיעה למעשה הבריאה הראשון של הקדוש ברוך הוא:
מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, ככתוב: (בראשית ב) "ויטע ה' אלהים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, ככתוב " וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם". (מדרש ויקרא רבה כ"ה)
אפשר לומר שגם בני העליות הראשונות ממש ראו את עצמם כבוראים את הארץ מחדש במעשי הנטיעה שלהם.
כשם שפעולתו הראשונה של אלהים בגן עדן הייתה נטיעה, כך גם אנו צריכים קודם כל לטעת.
המשנה שהבאנו בפתח הדברים מגדירה מצבים שבהם ניתן פטור מן הערלה, כלומר ניתן להשתמש בפירות בשנים הראשונות, למשל כאשר העולה לארץ ישראל תמצא בה עץ נטוע. עד עצם היום הזה, המחמירים במצוות הכשרות יקפידו לחפש את המדבקה על המוצרים שהם קונים "ללא חשש ערלה".
שבת שלום
