מגילת רות כביטוי החברתי של חג השבועות

ניגוד נוסף בין חג השבועות לבין מרבית חגיו האחרים של הלוח העברי טמון בעובדה כי בסד הזמנים, המצוות והמנהגים הצר והמצומצם של החג, כפי שעוצב במרוצת הדורות, כמעט ואין זכר לעניינים שבין אדם לחברו. בשעה שיתר החגים עמוסים בתכנים ומנהגים הקשורים לרעיון הערבות ההדדית מתמקדים ענייניו של חג השבועות ביחסם של היחיד והקהל עם האלוהים. שני יסודותיו הרעיוניים של חג השבועות: ביכורי החיטים ומתן התורה מבטאים התמקדות זו באופן מיטבי. הבאת ביכורי החיטים בצורת שני לחמים אפויים למקדש והנפתם ביום החג משקפות את הכרת החקלאי כי "מאת יי היתה זאת" וכי התבואה והיבול, יותר מאשר הם שייכים למגדלם האנושי הרי הם מתנתו של האל לאדם. העמדת האירוע המכונן של מעמד הר סיני במרכז היום, מדגישה את מערכת היחסים הייחודית שבין עם ישראל והאל, הבאה לידי ביטוי בקבלת התורה ובמחויבות הנדרשת למצוותיה.

בתוך הדומיננטיות הרעיונית והפולחנית הזו של מה שמצוי בין האדם לאלוהיו, מי שמאזנת מעט את המצב ומשמיעה את הדם של יחסי האדם עם חברו גם בחג השבועות היא מגילת רות; אותו סיפור קדום על בת העם המואבי, שדבקותה בחמותה מביאה אותה אל עם חדש ואמונה חדשה ואל שורה ארוכה ומתגלגלת של מעשי חסד. קריאתה של המגילה בחג השבועות או בסביבותיו, נזכרת כבר במסכת סופרים הקדומה, חיבור בתר-תלמודי, המפרט רבים מדיני התפילה והקריאה בתורה, בנביאים ובמגילות.

העיון בארבעת פרקיה של המגילה הקצרה מלמד כי הדגש המושם בה על יחסי האדם עם זולתו בא לידי ביטוי במישורים שונים. ראשית, למרות שבניגוד למגילת אסתר פרקי המגילה ספוגים בהתייחסות לאל ובאזכוריו, הרי שהגיבורים הראשיים של הסיפור הם כולם בני אנוש ועלילתו מתמקדת כולה בבחירותיהם והכרעותיהם. שנית, כפי שכבר הוזכר, אחד מן המוטיבים המרכזיים של המגילה, השזור כחוט השני בין פרקיה ואירועיה הוא, רעיון החסד, הנתינה וההליכה לפנים משורת הדין. כך נהגה רות בנעמי; כך גמל לה בועז; וכך אף נהגה נעמי כאשר כרכה את מכירתו של השדה המשפחתי באיתורו של בן המשפחה אשר יפרוס את חסותו על הכלה האלמנה. לבסוף, וחשוב יותר מכל, מגילת רות נוצרת בעלילתה עדות לשתים מן המצוות החברתיות החשובות של התורה וההלכה היהודית. הראשונה – מצוות הלקט, המזמינה את העני לשבור שבר בעונת הקציר, וללקט את השיבולים שנפלו מידי הקוצרים. השנייה – מצוות גאולת הקרקע, המחייבת אדם להיחלץ לעזרת בן משפחתו אשר בלחץ עוניו נאלץ למכור את שדהו למכירה. יותר כמעט מכל סיפור מקראי אחר, מגוללת מגילת רות את המציאות החברתית והכלכלית הקדומה של עם ישראל, המהווה רקע לרבות ממצוותיה החברתיות של התורה.

קריאתה של מגילת רות בחג השבועות, יוצרת רצף קריאה משולש של פרקי תורה, נביאים וכתובים. קריאת פרשת מעמד הר סיני ועשרת הדברות שבחומש שמות בבוקר החג מלווה בקריאת פסוקיה הראשונים של נבואת יחזקאל, בה חוזה הנביא במרכבתו של האל מבעד לשמים הנפתחים. שתי הקריאות מבטאות ציר אנכי של יחסי האדם והאל. משה עולה אל הר האלוהים ויורד ממנו; יחזקאל נושא עיניו אל השמים וצופה בקודש. למול ציר עלילתי זה של למעלה ולמטה, משקפת ציר עלילה אופקי בו ניצבים הגיבורים זה בגובה עינו של זה. נעמי הנושקת לשתי כלותיה; רות הבוחרת ללכת לצדה; ובועז המזמין את רות לצעוד אחר הקוצרים. בחג מתן תורה בוחרת מסורת ישראל להצמיד לסיפור קבלתה של התורה, עדות קדומה המעידה דווקא על מקומן המכונן של המצוות שבין אדם לחברו במחשבה הישראלית-היהודית הקדומה.

—————————————-

הד דומה וחשוב לא פחות למרכזיותן של המצוות בין אדם לחברו גם בתוך אותן זירות המוקדשות לכאורה רק ליחסיו של האדם עם האל, מופיע בהלכותיו הקדומות של מעשה הגיור. גם כאן דומה וניתן למצוא את עקבותיה את רות המואביה, אם מלכות בית דוד, סמלם של גרי הצדק, המצטרפים לעם ישראל.

במסכת יבמות שבתלמוד הבבלי, המאגדת חלק ניכר מן השיח התלמודי בענייני הגיור, מופיעה ההנחיה הבאה לעוסקים במלאכת הגיור:  "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט, שכחה ופאה ומעשר עני". (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד א)

מבין כל תרי"ג מצוותיה של התורה, מבקש התלמוד להדגיש בפני המתגייר דווקא את אותן מצוות הנוגעות לאחריותם של הפרט והקהל לזולת המוחלש, שידו אינה משגת כדי מחייתו. מקבלי הגרים נדרשים לבחור מקצת ממצוותיה של התורה ולהציג אותן למתגייר, אולם הצגתן של מצוות הסעד והצדקה, אינן בגדר בחירה. בכל מצב ותרחיש עליהן להתייצב בראש רשימת ההתנהגויות המצופות מן הגר לאחר כניסתו לקהל.

האם היתה זו דמותה של רות המואביה–העבריה ההולכת בשדות אחר הקוצרים, שעמדה לנגד עיני רוחם של החכמים בבואם לעצב את הליך הגיור בדרך זו ? יתכן, ואולי אף קרוב לוודאי, שהרי בעניינים רבים אחרים הקשורים לגיור נזכר מפורשות שמה. ואולי היה לדבר גם טעם נוסף, הקשור למניעים השונים למעשה הגיור, עמם בקשו החכמים להתמודד במחשבתם ופסיקתם.

לכל אורכו של השיח ההלכתי בענייני הגיור ממסכתות התלמוד ועד לפוסקי הדורות האחרונים מוצבים זה מול זה שני סוגי גיורים. האחד שנעשה כל כולו לשם שמים מתוך התאהבות והתמסרות לאמונה היהודית ולתורה;והשני, שראשיתו ומניעו העיקרי ברצון להתחבר לבן זוג יהודי ולמשפחתו. הדיון ההלכתי בענייני המניע לגיור מורכב ורב התפתחויות. ברמת העיקרון הסתייגו מרבית החכמים מגיור הנעשה לשם אישות. הפועל, כפי שקורה לא אחת בעולמה של ההלכה, חובקו גם גרים אלו אל חיק הקונסנזוס. כך או כך, למרות המרחק התיאורטי הגדול בין מניעי הגיור הללו, דבר אחד משותף לשניהם – החשש כי מעשה הגיור יתמצה בתשוקה המתמקדת באחד שמנגד, ורק בו, יהיה זה האלוהים או בן הזוג המשתייך לעם ישראל. הדרישה מן המתגייר להכיר בראש וראשונה את מצוות הלקט, השכחה, הפאה ומעשר העני משקפת את הצפייה כי יפנים עוד טרם כניסתו את אחריותו לקהילה ולכלל אנשיה ואת היותה המסד למהלך האמוני-תודעתי-תרבותי אות הוא מבקש לבצע.

במרוצת הדורות הוקהה חודה של האמירה התלמודית. הרמב"ם בעיסוקו בהלכות הגיור, קבע כי יש להודיע לגר בראש וראשונה את אמונת הייחוד ואת איסור עבודת הכוכבים. רק לאחר מכן תוזכרנה מצוות הצדקה. רבי יוסף קארו, בעל השולחן-ערוך, איש צפת בן המאה ה-16, הותיר את אמונת הייחוד ואיסור עבודת הכוכבים אך ויתר על אזכורן של המצוות החברתיות;

רבים מדרשני הדורות ראו בחג השבועות ומתן התורה מעמד שנתי של גיור, בו כל בני העם נכנסים מחדש תחת כנפי השכינה ומאשרים את שייכותם לעם ישראל. מתוך ראיה זו מן הראוי שגם היום ישמע קולה של רות המואביה ושל חכמי התלמוד שקבעו את דרך הארץ כשביל הכניסה אל עולמה של התורה.