מהלך שבועות נהוג לקרוא במגילת רות. קריאה זו היא חלק ממנהג חז"ל לקרוא בכל חג מגילה אחרת – אשר תכניה עומדים ביחס מורכב עם תכני החג – לעיתים משלימים אותם ולעיתים דווקא נוגדים להם ומאזנים אותם. מגילת רות מביאה סיפור פשוט על יחסים אנושיים שיש בו עוצמה מהפכנית והיא נמצאת ביחס מורכב לחג מתן תורה – המחויבות שמגלה רות לנעמי ולעמה כמוה כמו קבלת תורה, ועם זאת התגיירותה של מואביה עומדת בניגוד מפורש לדברי תורה " לא-יבוא עמוני ומואבי, בקהל יהוה: גם דור עשירי, לא-יבוא להם בקהל ה' עד-עולם" (דברים כג', ד). העובדה שמואביה זו מתבררת כסבתו הגדלה של לא פחות מדוד המלך צובעת באור מורכב מאוד את מעמדו של החוק התורני היבש.
מסורת עתיקת יומין, קושרת בין מגילת רות לבין חג השבועות וקובעת את קריאתו של הסיפור הקצר והקסום בליל החג או בבוקרו. בעקבות מסורת זו, המופיע לראשונה במסכת סופרים מסוף תקופת התלמוד, הפכה הנערה המואבייה שעזבה את מולדתה למען חמותה, לגיבורת החג.
מבין חכמי ההלכה והמנהג, היו כאלה שהצביעו על עובדת התרחשותה של העלילה בימות הקציר, בין השדה לבין הגורן, כסיבתו של הקשר בין המגילה לחג. אחרים הדגישו כי הצטרפותה של רות לעם ישראל והכרזתה באזני נעמי "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" משולה לקבלת התורה ולהכרזתם של בני ישראל למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע". רבים סמכו את ידיהם גם על פסוקי הסיום של המגילה, המלמדים כי רות היתה סבתו הגדולה של דוד המלך אשר נולד ומת (כך מספרת האגדה התלמודית) בחג השבועות.
מבלי לעמעם את יופיים של הפירושים המקובלים, ניתן להציע בצדם הסבר נוסף, הקשור לאופיו של חג השבועות כיום מתן תורה וכחג המציב במרכזו את רעיון שלטון החוק, הדין והציווי. על מנת לעשות כן, טוב יהיה לדפדף לאחור בדפיו של לוח השנה ולהפנות ראשית מבט אל שני שותפיו של חג השבועות לשלישיית הרגלים, חג הסוכות וחג הפסח. בדומה לחג השבועות מעוטרים אף שני הרגלים הללו בקריאתן של מגילות תנ"כיות. בחג הפסח נוהגות קהילות ישראל לקרוא במגילת שיר השירים, שנכתבה על פי המסורת על ידי שלמה המלך; בסוכות נקראת מגילתו השנייה של החכם באדם – מגילת קהלת. ההשוואה בין תוכנן של שתי המגילות לבין רעיונותיהם המרכזיים של שני החגים, מעוררת את המחשבה כי חכמי הדורות בקשו לאזן באמצעות המגילות רעיונות אלו ולהעיד בכך על מורכבותם של החיים ורב גוניותם.
כך לדוגמה, חג הפסח הוא ביסודו חגה של "היד החזקה"; זו אשר הכתה במצרים, הרגה את בכוריהם והטביעה את חיל פרעה בים. בליל הסדר וביתר ימיו של החג לובשת דמותו של האלוהים את פניו של "איש המלחמה", כמאמר שירת הים. והנה דווקא בחג הזה מבקשת מאתנו מסורת ישראל לקרוא את מגילת האהבה והחיזור, אשר נדרשה כמשל על יחסי האל וכנסת ישראל. כנגד היד החזקה והזרוע הנטויה הזורעות הרס ונקמה, שרה המגילה הקדומה על היד המחבקת והמנחמת – "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵני" (שיר השירים ב ה-ו).
ניסיון זה לאזן את מסריו של החג באמצעות קריאת המגילה, מקבל משנה תוקף בחג הסוכות – חג האסיף. יותר מכל חג אחר מסמל חג זה את הצלחתו החומרית של האדם ואת השפע הנופל בחלקו. לא בכדי מדגישות התורה ומסורת חז"ל את השמחה בחג הסוכות יותר מבכל חג אחר – סמל לאושרו וגאוותו של האדם הניצב לנוכח פירות עמלו. והנה דווקא במהלך ימות החג, נשמעים פסוקיה של מגילת קהלת, מגילת הספק, המערערים על הישגיו החומריים והאינטלקטואליים של האדם עד כדי זלזול וביטול מוחלט- "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?!?" (קהלת א ב-ג).
אם אכן כך הם פני הדברים, מה מבקש ללמד אותנו סיפורה של רות בהקשרו של הרגל השלישי, חג השבועות? תשובה לכך, דומה וטמונה במוטיב המרכזי של סיפור המגילה – מעשה החסד.
לאורך סיפור המגילה כולו, נתקל הקורא בגילויים של חסד ושל מעשים הנעשים לפנים משורת הדין, אל מעבר לנדרש ולמתחייב. ראשונה לגומלי החסד היא רות עצמה. אלמנה צעירה, הבוחרת ללוות את חמותה אל ארץ נוכריה. לאור העובדה כי לנעמי לא נותרו בנים אשר יכלו לשאתה כמתחייב מדיני הייבום הקדומים, יכולה היתה רות לשוב לבית אביה ולשקם את חייה. אולם בניגוד לערפה, הגיסה שהפנתה ערף, בוחרת רות שלא להותיר את נעמי לבדה ולצאת למסע אל ארץ לא נודעת – "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. (רות א טז-יז).
בתוך מציאות קודרת של מחסור וייאוש פוגשת רות בגומל חסדים אחר – בועז; קרוב המשפחה הרחוק הפורש עליה ועל נעמי את חסותו, הרבה מעבר לנדרש על פי החוק המקראי הקדום. כפי שמספרת המגילה, הייתה זו חובתו של בן משפחה אחר, שקרבתו המשפחתית לנעמי גדולה יותר, לדאוג לשתי האלמנות, ולהציע לנעמי לרכוש את חלקת השדה המשפחתית למען יוכלו לכלכל עצמן. המגילה אינה מספרת לנו את שמו של בן משפחה זו ומותירה אותו בכינוי "פלוני אלמוני". חוסר רגישותו ודבקותו בלשונו היבשה של החוק גזרה עליו אלמוניות ושכחה. בועז, גומל החסד, זכה להיקרא בשמו ולייסד עם רות את שושלת המלוכה.
לבסוף, גם מקומה של נעמי לא נפקד מרשימתם של עושי החסדים. לקראת חתימתה של המגילה, מתברר כאמור, כי לנעמי נותרה חלקת שדה בבית לחם. פיסת רכוש אשר ממנה יכולה היא לכלכל את זקנתה, בהעדר איש ובנים. בהתאם לחוק הקדום, יכולה היתה נעמי לגשת אל קרובי משפחתה ולבקש מהם לרכוש את השדה למען יישאר זה ברשות המשפחה והיא, בתמורה, תגאל מעונייה. ברם, נעמי בוחרת לשמור על חלקת השדה כקלף אחרון, אשר יישלף רק כאשר יהיה בו להבטיח גם את שלוותה ועתידה של הכלה הנוכריה, שדבקה בה למרות הכול. כפי שמציג זאת בועז לקרוב המשפחה האלמוני, גאולתה של חלקת השדה הותנתה, ככל הנראה על ידי נעמי, בגאולתה של רות האלמנה. בשארית כוחותיה כורכת נעמי את עתידה בהצלתה של רות, גומלת לה על כך שלא הותירה אותה לבד.
מגילת רות אם כן, מעמידה במרכזה שלושה גיבורים הבוחרים לצעוד מעבר לסטנדרטים המוכתבים בחוק. מבחינתם, הנורמה המשפטית התקפה מגדירה רק רף מינימאלי, שמעבר לו מצוי עולם שלם של בחירות והכרעות. בניגוד לרוב המכריע של סיפורי המקרא, אין במגילה עימות בין צדיקים לבין רשעים. ערפה, ששבה לבית אביה והגואל האלמוני שסרב לפרוס חסותו על רות, לא הפרו כאמור, את החוק ולא חללו את הציווי הדתי. כל שיש במגילה הוא מפגש בין אלו הנוהגים באופן סטנדרטי לבין אלו היוצאים מגדרם ומגדרו של החוק; מפגש בין הדין לבין מה שמצוי לפנים משורותיו.
יותר מכל ספרי המקרא ומגילותיו, סיפורה של רות הוא סיפור של חסד ושל הליכה לפנים משורת הדין. יותר מכל חגי ישראל, חג השבועות – חג מתן תורה, מעמיד במרכזו את רעיון הציווי ושלטונו של החוק. דווקא בחג הזה מכל החגים, מבקשת מסורת ישראל להזכיר לנו קיומם של עולמות נוספים מעבר לעולמם של המשפט והדין, ולהצביע על כך שאיכותם של החיים החברתיים תלויה אמנם באחרונים, אך ממש לא רק בהם. בין גבולותיו של החוק מצוי שדה נרחב של בחירות והכרעות אנושיות. בקנה המידה של הדין והמשפט כולן אפשריות ובעלות זכות קיום. בחגו של שלטון החוק מזכירה לנו מגילתה של רות את קיומם של קני מידה נוספים אשר בעזרתם יש למדוד בחירות והכרעות אלו לשבט או לחסד.
במרוצת הדורות נטש ויכוח בין חכמי ההלכה, האם ניתן לחייב את האדם לנהוג לפנים משורת הדין. המשפט הישראלי, אשר דן אף הוא בסוגיה במסגרת פסקי דין שונים, צמצם אפשרות זו עד מאד; ולא בכדי. עולמו של המשפט מתיימר להכרעות ברורות, המטילות על האדם את חובות הדין ולא מעבר לכך. דווקא משום כך יש להיזהר מהפיכתם של החוק, המשפט והדין לקנה המידה היחיד המשרטט את מידותיה של החברה. ללא עיצובם של קני מידה נוספים, מוסריים, ציבוריים וחינוכיים, הנמצאים לפני שורת הדין, מאחוריה ומעליה, מצטמצמות מידות אלו למידותיו של הדין, שמעצם טבען מצומצמות הן. במציאות חייה של החברה הישראלית, המתקשה לא אחת בעיצובם של קני מידה נוספים אלו, דומה שמסר זה העולה מסיפורה של רות מקבל משנה תוקף.
