הסיפורים מהווים מימוש כתוב של פנטזיות מיניות אסורות או לא מהוגנות כאשר אופן הטיפול ב"חומר האסור" שונה מהותית מתרבות לתרבות. במקרא מוצדקים המעשים בכך שהם נעשים לשם קיום חוק, במיתולוגיה היוונית הם מוצגים כעוברים על החוק.
קבוצת הסיפורים המקראית סובבת סביב חג השבועות: סיפור בנות לוט, האמהות הגדולות של מואב ועמון, מתקשר לסיפורה של רות המואביה הנקרא בחג השבועות. סיפורם של תמר ויהודה מתקשר לבועז שהוא נכד נכדו של פרץ בן יהודה ותמר. בועז ורות הם הסבא והסבתא רבה של דוד המלך שנולד ומת על פי המסורת בחג השבועות.
הסיפורים מן המיתולוגיה היוונית סיפרו את סיפורם של אאוס אלת השחר וטיטונוס, סלין אלת הירח ואנדימיון, אפולו ודפני, פאן וסירינקס, מדיאה ויאסון, אוידיפוס ויוקסטה. במיתולוגיה כמו במקרא, האלים והגיבורים קשורים אלו באלו בדרכים שונות ומהווים למעשה משפחה אחת גדולה.
כאמור, הסיפורים מן המיתולוגיה ומן המקרא הם לבוש לפנטזיות מיניות הרוחשות בנו וכאנשים מהוגנים קשה לנו להודות בהן: הגישה המקראית מציגה גישה אופטימית הנותנת פתרון סיפורי למעשים אלו, המאפשר לנו לא רק לקרוא את הסיפורים הללו אלא אף להתייחס לדמויותיהן כגיבורים חיוביים. הסיפור המקראי מציג גיבור או גיבורה המקיימים יחסי מין לשם קיום חוק לטובת הכלל. גישה זו מתקשרת לתפיסת הבחירה האישית של האדם ושליטתו בגורלו בה דוגל המקרא. הגישה היוונית מציגה את מעשה הסטייה המיני באופן שלילי, מהזוועתי ועד המגוחך. הגיבורים מונעים על ידי תאוותיהם, שמצד אחד אינם שולטים בהן עקב העדר הבחירה האישית בתפיסת הגורל היוונית, אך מצד שני הם נשפטים בעקבותיהם כמפלצות או כנלעגים.
ברוכה את לה' ביתי – הקשר בין מין לחוק בקבוצת הסיפורים המקראיים
לאחר חורבן סדום נמלטים לוט ובנותיו ונחבאים במערה. הבנות סבורות שהעולם כולו חרב כפי שעולה מדברי הבת הבכירה:
"ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו איש זקן ואין איש בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עימו ונחייה מאבינו זרע…ותבוא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה." (בראשית יט לא-לה). בנות לוט מפירות את הטאבו המיני החמור והקדום ביותר – גילוי עריות. הן עושות זאת לא כדי למלא את תאוותן אלא כדי שהמין האנושי לא יוכחד, כלומר, מדאגתן להמשכיות האנושות. על אף שטעות בידן, המקרא אינו נוקט עמדה ביקורתית כלפיהן.
סיפורה של תמר נוגע גם הוא בגילוי עריות אם כי באופן מרוחק יותר ובוטה פחות. כשמתברר לתמר שיהודה חמיה חושש לחיי בנו השלישי ואינו נותן אותו לה לאיש כמתחייב מן החוק, היא שוכבת עם יהודה כזונה על אם הדרך מבלי שהוא יודע את זהותה "ויבוא אליה ותהר לו" (בראשית לח יט). יהודה אינו אביה הביולוגי אך כחמה נושא המעשה קשר חזק לגילוי עריות ומתחבר לטאבו נוסף בחברה מהוגנת – זנות. יהודה פוקד לשרוף את תמר ההרה אך כשמתברר לו כי הוא האב, הוא מצדיק את התנהגותה המינית הבלתי מקובלת- "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (שם כו).
סיפורם של רות ובועז הוא המלא והעדין ביותר מבחינה ספרותית והוא טעון במתח אירוטי כבד. המתח של גילוי העריות נמצא בנקודה מרוחקת מאד בעובדה שמדובר בדמות אב. בועז הזקן מול רות הנערה הצעירה. "ותבוא בלאט, ותגל מרגלותיו, ותשכב. ויהי בחצי הלילה, ויחרד האיש וילפת, והנה שוכבת אישה מרגלותיו" (רות ב' ח'). עם התקדמות הסיפור מתברר כי שני בני הזוג אינם עוסקים במימוש תשוקה כי אם בניסיון לתקן בעיה חוקית משפחתית – "ויאמר ברוכה את לה' ביתי. היטב חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים, אם דל הוא ואם עשיר…ויבוא אליה ויתן ה' לה הריון ותלד בן" (שם, פס' י').
בשלושת הסיפורים לא יוכל הקורא הנורמטיבי להסכין עם מקרים אלו המופיעים כחלק מן הטקסט הקנוני, וליהנות מהקריאה ולמצוא בהם ביטוי להזיותיו הוא, (או כמובן לא תוכל הקוראת ליהנות מן הקריאה ולמצוא בהם ביטוי להזיותיה היא) אילולא "תורצו" בעילה אלטרואיסטית עליונה, המצדיקה אותם ואת שילובם במסגרת הטקסט הכללית.
הצרצר, היפיפה הנרדם והרוח השרה בקני הסוף – על תשוקה ותסכול בסיפורי המיתולוגיה היוונית
אאוס אלת השחר, ולמעשה השחר עצמו המבשרת את בואו של אחיה השמש, מסמלת התחלה, יופי ורעננות. אלו הם גם הדברים אליהם היא נמשכת, במיוחד לגברים יפים ורעננים. היא מתאהבת בבחור שכזה, טיטונוס שמו, ואף משיגה למענו מזאוס חיי נצח. אך היא שוכחת לבקש למענו גם נעורי נצח, וכך בעוד אאוס נשארת יפה ורעננה הולך טיטונוס ומזדקן מבלי יכולת למות. אאוס מואסת כמובן בבעלה הכמוש ומחביאה אותו באחד מחדרי ארמונה האחוריים שם הוא הולך ונחלש, הולך ומתכווץ, עד אשר הוא הופך לצרצר בסדק הקיר. איש אינו רואה אותו יותר, ורק קולו המנסר נשמע לנצח.
סלין, אחותה של אאוס ואלת הירח (או הירח בעצמה) מתאהבת באנדימיון, עוד צעיר יפיפה במיוחד, ובמבט ראשון, גורלו של זוג זה נשמע טוב יותר. סלין מפילה על אנדימיון שנת נצח. הוא אינו מתעורר לעולם ואינו מזדקן לעולם, רק חולם שהוא חובק בזרועותיו את הלבנה. אך למעשה אנדימיון אינו חולם. סלין מולידה ממנו חמישים בנות חיוורייניות כאימן ויפהפיות וישנוניות כאביהן.
שני סיפורי תשוקה אחרים מייצגים ז'אנר נוסף במיתולוגיה, ז'אנר הרדיפה. אפולו רודף אחרי דפני אך ברגע שהוא אוחז בה היא הופכת לשיח הקרוי על שמה עד עצם היום הזה. אפולו הופך את השיח לשלו ועלי הדפנה הופכים לזר המעטר אלופים אולימפיים. פאן רודף אחר הנימפה סירינקס ההופכת לקנה סוף ממנו עושה האל חליל, וכך דרך המוזיקה משמר את זכר אהובתו הבלתי מושגת.
כמו לוט, אנדימיון ישן ומוליד. הפנטזיה נמצאת הן בצד הפסיבי והן בצד האקטיבי של מערכת היחסים. השינה היא כלא, נעדרת יכולת שליטה, אך בעת ובעונה אחת היא גם מפלט. מי מאיתנו לא היה רוצה לעיתים שלא להתמודד עם מצוקות ומורכבות החיים, אלא רק להיות שקוע בשנת חלומות ארוטיים מתוקים בלי צורך להתעורר. אך סלין איננה שוכבת עם אנדימיון למען הדורות הבאים, אלא למען מימוש תשוקתה. לכן רצונה לממש זאת עימו לנצח מקבלת תפנית נלעגת. הפלת השינה על אנדימיון מבטאת גם את החשש של האוהבת או האוהב כי בן הזוג האטרקטיבי יעזוב או יבגוד, ומבטאת פנטזיית שליטה בלתי אפשרית בבני הזוג שלנו. בפנטזיה זו אנו כמהים מצד אחד, אך מן הצד השני לועגים, לאלה שאינה מסוגלת למצוא לה בן זוג אמיתי אלא רק בובה יפה ואילמת הנמה תמיד.
אאוס אחותה חוטאת ברצונה לטשטש את הפער בין השמיים לאדמה, ואנו חוטאים בהזדהותנו עם טיטונוס וברצוננו לחיות חיי נצח. הזקנה הטבעית שמוות בסופה, כמו הזקנה של לוט שאין בה כל דבר נלעג, הופכת לזקנה נלעגת בסיפור היווני. אאוס המעריצה יופי, רעננות ונעורים נותרת עם בעל שאין זקן וחלוש ממנו. היוונים לועגים לאלותיהן שנותרו עם צרצר ובובה כבני זוג.
הגבר החזק ההופך לצרצר חלוש מבטא את הפחד מן הזיקנה. בעיקר חרדתו של גבר מבוגר הנמצא בקשר עם אישה צעירה ממנו. במגילת רות, בועז אכן חושש מפני הקשר עם רות עקב גילו המתקדם, אך חשש זה נחלש עקב התפנית ה"ליגאלית" שמקבל הסיפור. שני בני הזוג אינם עוסקים באהבתם או משיכתם ההדדית, הקשר ביניהם נעוץ במקום אחר ולכן אנו יכולים ליהנות מהמחשבה על שניהם יחדיו.
רדיפתם של האלים אחר מילוי תשוקותיהם מסתיימת ברוב המקרים בתסכול. המיתוס היווני אינו מאפשר לאליו ואלותיו ליהנות מהגשמתה של האהבה אחריה הם רודפים. התשוקה היא כוח יוצר ופועל. אך מבחינה אישית היא בלתי ניתנת להגשמה באופן מלא. ברגע שמניחים עליה יד היא מתפוגגת, התאווה היא אשליה, והמתח המיני הוא מתח שאינו יכול באמת להתפוגג ולהתממש. זאוס מלך השמיים הנורא נלעג בעינינו כאשר הוא נמלט מקנאתה של הרה אשתו, לעולם חסר סיפוק ברדיפתו הנצחית אחר נימפות ובנות תמותה צעירות. אך פוריותו ממלאת את העולם בגיבורים ומעשים גדולים מכל צבע וגוון. מתוסכלים נותרים גם אפולו ופאן. על אף כוח האלים שלהם, הם אינם מצליחים לממש את תשוקתם לדפני וסירינקס.
סיפור בנות לוט דן בנושא הנפיץ של גילוי עריות והוא מחליש את התנגדותנו למימוש קשר של תשוקה אסורה בשתי דרכים. הזכר שהוא בדרך כלל היוזם והתוקפן שבקשר שכזה נמצא בעמדת פסיביות מוחלטת. לוט ישן "שיכור כלוט", ובנותיו מונעות לא ממשיכה מינית אלא מרצונן להציל את האנושות. בסיפורם הטראגי של אדיפוס ויוקסטה אימו/אישתו, השניים כלל אינם מודעים לקשר העריות ביניהם, ועל אף שהם מוצגים כבני אדם חיוביים, ועל אף שמעשיהם נעשו בהתאם לגורל שנגזר עליהם מראש, עדיין יוקסטה מתאבדת ואדיפוס מנקר את עיניו ויוצא לנדוד אביון וחסר כל. במקרה הראשון מתקבל המעשה בהבנה בגלל מניעים חיצוניים שאינם מיניים. במקרה השני מתקבל הסיפור על ידי הזדעזעותנו מגורלם המר של המבצעים אותו.
שכר, עונש ואהבה המקלקלת את השורה – בין פריצות לגבורה, בין גורל לבחירה
הסיפור התנ"כי הוא סיפור של תוכנית גדולה המתקדמת לאורך הדורות, כאשר המעשה המיני הבעייתי מתועל אל תוכה. ברגע שהמין אינו עומד לבדו אלא הוא חלק מן התוכנית הכללית, הכול אפשרי. הכותב והקורא כאחד יודעים כי קיים קשר הדוק בין יחסי מין לתחושת הנאה, אך כאמור ההתעלמות מכך היא המאפשרת לקורא המהוגן והמוסרי ליהנות מכך.
האם תמר נהנית כשהיא שוכבת עם יהודה כזונה על אם הדרך? כמו רות אחריה, גם היא שוכבת עם דמות האב המקומית, ה"אלפא בול" של השבט? המקרא לא מתייחס לשאלת ההנאה כרלבנטית, אך המדרש שאחד מתפקידיו העיקריים הוא מילוי החללים הסיפוריים שבמקרא, דן בתשוקתם זו לזה בהרחבה. במקרה של תמר, גם הפנטזיה מוגשמת וגם תמר הופכת לגיבורה ולאם הגדולה של מלכות בית דוד לעתיד לבוא. כאשר גיבורות יווניות עושות מעשה מיני כה לא נורמטיבי הן תיענשנה בחומרה.
הימשכותה של פאסיפיי, אישתו של מינוס מלך כרתים, אל החייתיות המוחלטת, אל הכוח הזכרי הטוטאלי – מתבטאת בשיגעון שהטיל בה פוסידון בהימשכותה הבלתי ניתנת לשליטה לפר. פאסיפיי אף רותמת לתאוותה את היכולת הטכנולוגית הגבוהה ביותר של תקופתה. דדאלוס מתקין לה דמות פרה לתוכה היא נכנסת ודרכה היא מזדווגת עם הפר. פאסיפיי נענשת בהולדת המינוטאור – מפלצת שחציה פר וחציה איש הניזונה רק מבשר אדם.
האם פאסיפיי אשמה במעשיה? כמו שקיימת דיאלקטיקה במקרא בין אל יודע כל לבין אדם הנהנה מחופש בחירה, כך קיימת דיאלקטיקה במיתולוגיה היוונית בין אופיו ורצונותיו של הגיבור מהם נובעים מעשיו לבין היותו פועל מכוח הגורל, או גחמות האלים. המתח הזה מעניק משמעות בסיפורי המיתולוגיה לחטא ועונשו. כמו אדיפוס, פאסיפיי נענשת לא כל כך על תשוקותיה אלא על יהירותה כמלכה בהחלטתה להגשימן. היא מתעלמת מחוק הטבע העומד מעל לכוחה האנושי כמלכה. הרקולס הורג את בנו מתוך התקף שיגעון שהוטל עליו בידי הרה, אך חמימות המוח והתקפי הזעם שלו מלווים אותו מנעוריו. הרה קיללה אותו בחולשה שהייתה קיימת בו מתמיד, לכן הוא מקבל עליו את עונשו. הוא יודע כי הוא אישית חטא.
הסיפור המיתולוגי מספר על אלים או גיבורים המונעים על ידי תשוקה או אהבה, הגיבורים המקראיים מונעים על ידי תחושת מחויבות לחוק. כאשר גיבורה מקראית מונעת על ידי אהבה לגבר יהיה גורלה מר כגורלה של רעותיה היווניות. האהבה לדוד מעבירה את מיכל בת שאול על חובותיה כבת למשפחתה, בדיוק כמו שתי נסיכות אחרות: מדיאה הבוגדת במשפחתה למען יאסון, ואריאדנה הבוגדת במשפחתה למען תיזאוס. כל שלושת הנערות ננטשות בבוגדנות על ידי אהוביהן השאפתנים והכריזמטיים, ואם גורלה של מיכל אינו נורא כגורל מדיאה הרוצחת את שני בניה הרי שהתוצאה גם במקרה שלה היא, שלילת האימהות. שמעון בר יוחאי מגדיר יפה את עמדת המקרא והמיתולוגיה כאחד – האהבה מקלקלת את השורה. הארוס הוא אולי כוח יוצר ומניע אך הוא טומן בחובו הרס כלפי האוחזים בו ובדרך כלל, אפילו לדעת שיר האהבה הגדול שבמקרא הטוען שעזה כמות אהבה, אינו מביא עימו כל טוב לאוהבים עצמם.
אגב, המקרא בשום אופן אינו מעלה על נס פשעים מיניים, ואף מציג עמדה נחרצת כנגד אונס ואלימות כנגד נשים מעבר לעמדת החוק בזמנו, כמו במקרה של שכם ודינה ושל אמנון ותמר. שכם ואמנון הם פושעים פשוטים הבאים על עונשם ללא שום הרואיזציה. ועל אף שיעקב ודוד, מיצגי החוק, אינם חושבים שמגיע להם עונש מוות, הרי שאנו הקוראים תומכים במעשיהם של שמעון לוי ואבשלום הנוקמים באנסים ומתנקשים בחייהם.
מן הפרח לפרי
אם בפסח קראנו את שיר השירים בעונת האביב, עונת הפריחה, הרי שסיפורי שבועות, כיאות לעונת הקיץ בה נחוג החג, הם סיפורי הבשלת הפרי וזמן בחינת המשמעות הקונקרטית של הקשר בין גבר לאישה שיש לה השפעה על תחומים שונים של החיים. "סיפורי שבועות" של המקרא הם סיפורים המתייחסים למעשה המיני בשיא הרצינות. עם כל הכבוד לתשוקה הרי למעשה המיני יש תוצאות בשטח, אם אלו ילדים, יצירת מצב חוקי חדש, או עונש. סיפורי המיתולוגיה הנדמים לעיתים כסיפורי תשוקה עליזים וחסרי אחריות, מין "סיפורי פרחים", מתגלים גם הם כ"סיפורי פירות" כבדי משמעות. שתי קבוצות הסיפורים משלימות זו את זו בהפניית כל אחת זרקור אור לפן אחר של המעשה המיני. במקרא, על אף בעיתיות הסיפורים, הם יהוו חלק מחוט השדרה המרכזי של החברה ואילו במיתולוגייה הם יקראו עלייה תגר.
הערה
בנעורי השפיע עלי רבות מאמרו של אפריים אאורבך "צלקתו של אודיסאוס" בתוך ספרו המונומנטאלי "מימזיס" . אאורבך משווה בין הסיפור המקראי של עקידת יצחק לסיפור ההומרי ועושה זאת כחלק מעיסוק חובק תרבויות הכולל את דנטה, רבלה, שייקספיר, ג'ויס ורבים אחרים. אאורבך מנתח יוצרים מרכזיים בספרות המערבית ומנסה לתאר על פי האופן בו הם מייצגים את המציאות (ייצוג-מימזיס) כיצד השתנתה תפיסת המציאות בהיסטוריה המערבית. איני רומז חלילה כי מנסה אני להשוות את עצמי לאפריים אאורבך. אך אמירה קטנה זו משלי היא ניסיון להצביע על המחסור הגדול בתחום המחקר של ימינו באמירות גדולות, חובקות, ומשמעותיות על התרבות, החברה והמציאות שלנו. די לנו במחקרים קטנוניים על איזו תת גזרה שולית שאין החוקר אחוז האימה מ"מה יגידו" מעז לזוז ממנה ולו כמלוא הנימה, לכיוון של ניסיון, שומו שמיים, לומר דבר מה.
