את השורות הבאות אני מבקשת לייחד לתרגום תרבותי מרתק, לתופעה מעניינת של חדשנות יהודית דתית טקסית בעת החדשה. בראשית המאה התשע-עשרה הנהיגו רבנים רפורמים בגרמניה, ובעקבותיהם הלכו רבנים רבים אחרים, את טקס הקונפירמציה (אִשרור) כדי לסמן את הגעתם של ילדים יהודים לבגרות. רבנים רבים סברו שגיל בר המצווה צעיר מדי לבחירה פעילה להימנות על עם ישראל והעדיפו לסמן את המעבר מילדות יהודית לבגרות יהודית בגיל מאוחר יותר, בדרך כלל סביב גיל שש-עשרה. המסגרת של טקס האישרור נלקחה במקורה מהקונפירמציה הנוצרית, אחד מטקסי החיים המקובלים בדת זו, ובנצרות הקתולית הוא אף נחשב לאחד משבעת הסקרמנטים שמקבלים מאמינים מן הכומר. היהודים שאלו את הצורה הטקסית אבל יצקו בטקס תכנים יהודיים, הדיון בטקסי אִשרור היהודים יכול לשמש מעין מקרה מבחן ליצירתיות ליטורגית בהקשר תרבותי נתון.
ליאופולד צונץ, מייסד תנועת ההשכלה היהודית "חכמת ישראל" (Wissenschaft des Judentums), היה אחד הראשונים שחווה טקס אשרור יהודי בנעוריו, הוא מתאר את הטקס (משנת 1809) ככניסה ל"עידן חדש, עידן של הארה". אבל מה גרם ליהודים לשאול את הטקס הנוצרי ולגייר אותו?
החוקר קלאוס הרמן מברלין מלמד שטקסי האִשרור היהודיים היו כלי להִתערות תרבותית וחברתית של היהודים בתוך הרוב הנוצרי באירופה, הם היו חיקוי של התנהגות תרבותית אירופאית יותר מאשר חיקוי תיאולוגי דתי. טקסי האשרור היהודיים נחגגו בבית הכנסת ברוב עם וברוב הדר, הם ציינו את הגעתם לבגרות של בני הנוער, והם נבחנו על ידיעותיהם והבנתם בנכסי היהדות, הטקסים הכילו תפילות מיוחדות ודרשות מרוממות. כלומר, בצורתם הם דמו לטקסים הנוצריים אבל בתכנים שלהם הם היו יהודיים. לא פחות חשוב – הטקסים שימשו כלי לקדם שיוויון בין בנים ובנות, היות שבקורסי ההכנה ובטקסי בקונפירמציה הכלליים השתתפו בנים ובנות כאחד. לעתים אני מתביישת מעט, כשאני נזכרת ששנים רבות לימדתי שטקס בת המצווה הראשון בהיסטוריה היה זה של יהודית קפלן, בתו של הרב מרדכי קפלן בשנת 1927 בארצות הברית. רק כשהגעתי לברלין למדתי שטקסי בגרות של בנות נחגגו כבר יותר ממאה שנה קודם לכן (וזו דוגמה לכך שבדרך כלל אנו חיים על הצִּיר שבין ישראל ובין צפון אמריקה ושוכחים לעתים את המורשת האירופאית העשירה של היהדות הליברלית). טקס האשרור הראשון לבנות נחגג בברלין בשנת 1817, והנה תרגום חופשי של תיאורו מתוך כתב העת היהודי "שולמית":
"ד"ר קליי [אחד ממנהיגי בית הכנסת של יצחק בער בברלין] ערך טקס אִשרור לשתי בנות יהודיות… באווירה טקסית ביותר. את בית הכנסת מילאו מפה לפה ארבע מאות אנשים, שהתמוגגו בדמעות. הדרשה המצוינת, האִשרור החגיגי, המנורות המאירות ושתי הבנות, הראשונות בישראל לחוות אִשרור, רוממו את רוחם של הנוכחים. הבנות עברו את הבחינה בהצלחה רבה ביותר. בקיצור, כל המרכיבים הללו הפכו את האירוע לחגיגה יפה וטקסית ביותר".
בראשונה החליף טקס האִשרור את טקס בר המצווה המסורתי והותוותה בו אמירה יהודית דתית ותרבותי מערב אירופאית ברורה וחזקה. היהודים סירבו לאימוץ תרבותי ואסתטי בלתי ביקורתי מן הפרוטסטנטים. דוגמה לנקיטת עמדה יהודית אירופאית זו היא המוזיקה שנבחרה לאירוע, בשנים הראשונות השתמשו מארגני הטקסים במוזיקה כנסייתית או בכזו הדומה לה אבל עם הזמן נוצרה מוזיקה מיוחדת לאירועים הדתיים הללו, למשל זו של המלחין הידוע לואיס לוונדובסקי, שהייתה אירופאית מאד מחד גיסא ויהודית שורשית מאידך גיסא.
הטקסים התקיימו באופן מסורתי בשבועות, החג שבו לפי המסורת ניתנה התורה בסיני. כשם שבני ישראל קיבלו את התורה בחג השבועות, כך קיבלו על עצמם הנערים והנערות את עולה של התורה במועד זה. אך דומה שלבחירה בשבועות היו עוד טעמים – לעומת חגים אחרים שיש להם תוכן טקסי וטקסטואלי עשיר – כמו ההגדה בפסח, ארבעת המינים בסוכות, המגילה בפורים והדלקת הנרות בחנוכה, לשבועות לא היה תוכן מובחן משלה והיא הפכה חג של מנהגים רבים (קישוט בתי הכנסת בירק, אכילת מאכלי חלב, משחקי מים וכו'). העובדה שחג השבועות היה "פנוי", גרם לו להיות נוח לספוח אליו תכנים חדשים, וכמו שבימינו הולך ותופס תיקון שבועות מקום של כבוד, כך במאה התשע-עשרה, הוא אימץ אליו את טקס האִשרור והיה גם דרך להביא קהל רב לבתי הכנסת בשבועות.
במחצית השניה של המאה התשע-עשרה ירדה מעט קרנם של טקסי האִשרור היהודים באירופה אבל חיבתם הלכה וגברה בארצות הברית. רק לקראת אמצע המאה העשרים החלו טקסי בר מצווה לתפוס מחדש את מקומם בחיי היהודים. עד כמה שידוע לי, באירופה אין חוגגים עוד את טקסי האִשרור אבל בארצות הברית הם מקובלים בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות רבות בצד טקס בר/בת המצווה.
בעוד שטקס בר/בת המצווה נחוג בגיל שלוש-עשרה בדרך כלל והוא טקס פרטי ואישי, טקסי האשרור הם טקסים המצוינים שנתיים או שלוש אחרי גיל בר המצווה והם נחגגים בקבוצה בחג השבועות. היות שהם נחגגים בשבועות, היינו, בסמוך לסיום שנת הלימודים, הם מציינים לעתים את סיום בית הספר התיכון היהודי. בדרך זו נוסף טקס חיים יהודי למערכת הטקסים המסורתיים. רבנים ומחנכים מחשיבים את טקס האִשרור ככלי להחזיק בעזרתו את הצעירים (ואת בני משפחותיהם) קשורים לבית הכנסת ולהעביר אותם תהליכי לימוד וחוויה משמעותיים.
אמנם אנו חיים בהקשר סוציולוגי ותרבותי אחר – אנו חיים בחברה הישראלית והיהודית, אבל אולי הגיעה השעה לבחון אם גם אנחנו נרצה לקיים טקסים שיציינו את המעבר של בני הנוער להיותם מבוגרים צעירים, וישמשו נדבך נוסף לטקסי בר ובת המצווה בציון בחירתם האקטיבית ביהדותם.
