כוחו של חוק-המוסר
מרדכי קפלן
היסוד הייחודי לדת ישראל מושתת על ההכרה בכך, שתפקידה העיקרי של האמונה באל היה לאשש ולאמץ את כוחו של חוק-המוסר. דבר אחד הוא להישמע בדרך כלל לעיקרון אינהרנטי לתבונה האנושית; עניין אחר הוא להיות מודע לעיקרון זה וליישמו במצבי-קיצון. אופייה החריג של דת ישראל נעוץ בדגש-מדעת על התורה, שחוק-המוסר הוא גילויו העיקרי של האל בעולם. תורה זו מתמצה בקביעה, שאפשר שהיא הרת-המשמעות ביותר בספרות הדתית: "וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה" (ישעיהו ה, טז).
מתוך ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 282 [בתרגום שונה מהתרגום הנדפס]
תורה מן השמים ותורה מסיני
שתי לשונות נאמרו במשנה בעניין התורה: "משה קיבל תורה מסיני", "תורה מן השמים". שתי הלשונות שתי השקפות הן. הראשונה שיטת מחשבה צנועה, סתומה ופשוטה, המבינה את עניין התורה באספקלריה של מטה, היינו קבלת התורה על ידי משה רבינו. השנייה שיטת מחשבה מפולשת אל העולם העליון, המבקשת לחזות את עניין התורה באספקלריה של מעלה, של מתן תורה ומוצאה בשמים.
"משה קיבל תורה מסיני" לשון בני אדם היא, התופסת את קבלת התורה במקום ובזמן."תורה מן השמים" לשון מסתורין היא, עניינה סוד מתן תורה, ואין בה תשובה לשאלה, מתי ואיפה קיבל משה את התורה.
אברהם יהושע השל מתוך תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, ב, עמ' I
משמעות ההתגלות
ההתגלות אינה נותנת דברים מנוסחים. האדם מקבל בהתגלות כוח וכיוון לשם תפישת דבר ה' שאיננו יכולים להגיד עליו "זהו". האדם מקבל דחיפה לכיוון תפישת מה שמתרחש מלמעלה. התוכן איננו עובר ישירות מלמעלה למטה, איננו משתפך בלב האדם. התוצאה המנוסחת של ההתגלות היא מורכבת מֵחֶלק אלוהי ומֵחֶלק אנושי. משה מתרגם את ההתגלות. אבל לא תודעתו של משה עושה זאת, אלא עצמוּתו. מה שאנחנו יודעים בבחינת התגלות, שייך להיסטוריה, כלומר לאי-שכלול האדם. בכל זאת התרגום אינו סובייקטיבי, כי משה מתרגם בהכרח למה שהוא מתרגם, לא מתוך חלק מחלקי אישיותו אלא מתוך מלוא ישותו, וזה מבטיח אובייקטיביות גמורה. מאידך גיסא, ההכרח הוא רק הכרח ביחסו למילה. ההתגלות על ידי משה משאירה מקום למאוס בה. אחרת (לו משה היה מוסר את הדבר הטהור), היא הייתה מסיימת את ההיסטוריה.
איך יתייחס האדם להתגלות שניתנה ביד משה? בזהירות יתרה. הוא ידע מצד אחד שהדבר בא מלמעלה, מצד שני, שיש בו גורם אנושי. בכל זאת, אין הוא יכול לבחון אותה בעזרת השכל. יש לאדם רק דרך אחת לקבל את ההתגלות. עליו להכניס בה את כל ישותו. ההכרעה היא נפשית ולא שכלית. ואם ההכרעה עולה בידו, הריהו מאמין.
מרטין בובר – מתוך "חלקו של האדם במעלה ההתגלות", היהדות בחברה
הישראלית המודרנית – משנתו של יוסף בנטואיץ', עמ' 122
*ערך וההדיר מכתב יד: יהוידע עמיר
האתגר היהודי של ירושלים
בין שני עולמות מנוגדים, הופכיים, נפרדים ונבדלים זה מזה מתחלקת דרך הרוח: מצד אחד, העולם הרוחני שבידי האדם נתון ליוזמתו, לכוח יצירתו העצמית ולאוטונומיה שלו, בבחינת נברא שרשות מוחלטת נתונה לו. זהו העולם הכלל-אנושי, שיסודו בכוח השכל, התבונה, החקירה – האימננטיות. מצד אחר עומד העולם האלוהי-רוחני שיסודו בכוח הנבואה, בטרנסצדנטיות, ובכוח יצירת הבורא עצמו. עולם "מטא" זה הוא הטרונומי [חיצוני, חקוק לאדם מבחוץ] לגמרי: המטאפיזי, המטא-היסטורי, המטא-נצחי.
בין שני העולמות קיימת סתירה ישותית, והם עומדים זה מול זה ומרוחקים זה מזה. מבדיל ביניהם רווח חָלָק, תהום, ובלתי אפשרי לבנות ביניהם גשר, חיבור, שותפות. בפני האדם ניצבת אחת משתי אפשרויות: עמידה כאיש השכל בלבורטוריום [=מעבדה], או עמידה כאיש האמונה באורטוריום [=במקום השמיעה, באולם שבו יתייצב וישא דבריו]. המנסה לחיות בשניהם, הוא אדם מפוצל, קרוע, ולפעמים אפילו צבוע, הפוסח על שתי הסעיפים.
… דווקא בחלל זה של הטפחיים באמצע – מתוך המתיחות, הנגדיות, הקוטביות, מתוך מה שנראה לעיניים כאבסורדי, ותהא זו אפילו השואה – מחכה וקורא לך האתגר היהודי של ירושלים, אתגר הגשר: לחבר, לשתף, לאחד, לא לוותר על העולם האנושי ולא על העולם האלוהי. האתגר לחיות בבת אחת ובו-בזמן בלבורטוריום ובאורטוריום, כאדם וכיהודי, כאיש השכל וכאיש האמונה, בלי דיכוטומיה ובהשלמה מוחלטת. האתגר לטעת את המטאפיזי בפיזי ואת הטרנסצדנטי באימננטי. האתגר לצקת משמעות לתוך האבסורד ולהחיות את העצמות היבשות.
אנדרה נהר מתוך נצח בעתות של שינוי, עמ' 241
*ערך וההדיר: יהוידע עמיר
מקורות, מדרשים, דברי ספרות ושירה
הבאת הביכורים למקדש (מן המקרא)
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
דברים כו, א-יב
הבאת הביכורים (מן המשנה)
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין אֶת הַבִּכּוּרִים? יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרִה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר – קוֹשְׁרוֹ בְגָמִי וְאוֹמֵר: "הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים". ְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע:
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ" (ירמיהו לא, ה):
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצוּפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם: לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכֹל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: "אָחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם":
משנה, ביכורים, ג, א-ג
מתן תורה לאדם
אמר רבי יהושע בן לוי: בְּשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השָרֵת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה לִילוּד אישה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמוּדה גנוּזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לִיתְנָה לְבשר ודם? "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּו" (תהלים ח, ה) – "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (שם, ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הַחזיר להן תשובה!
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהֶבל שבפיהם.
אמר לו: אחוֹז בכסא כבודי, וחֲזוֹר להן תשובה …
אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב). אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם); בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה? "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו" (שם, ז); כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שְבוּת? שוב מה כתיב בה? "לֹא תִשָּׂא" (שם, ו); משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה? "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שם, יא); אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? "לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב" (שם, יב); קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?
מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא … כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם" (שם סח, יט), בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות.
בבלי, שבת, פח ע"ב-פט ע"א
מתן התורה וברכת השלום
אמר ר' יהושע: גדול הוא השלום, שבשעה שעמדו ישראל ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), שמח בהם הקדוש ברוך הוא ונתן להם תורתו ובירכם בשלום, שנאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא), וְנֶאֱמָר "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח).
מסכת דרך ארץ, פרק השלום, הלכה ד
משה על ההר, האל במרומיו
תניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר " הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז).
ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב [=והרי כתוב] "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט, כ)! – למעלה מעשרה טפחים.
והכתיב [=והרי כתוב]: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים" (זכריה יד, ד)! – למעלה מעשרה טפחים.
ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב [=והרי כתוב] "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים"! – למטה מעשרה. והכתיב [=והרי כתוב] "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב ב, יא)! – למטה מעשרה.
בבלי, סוכה, ה ע"א
משה חוטף את הלוחות
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורוחבן שלשה והיה משה תפוש בטפחיים והקדוש ברוך הוא בטפחיים וטפחיים ריווח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקדוש ברוך הוא לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב).
ירושלמי, תענית, פרק ד, דף סח טור ג (הלכה ה)
* המדרש מכוון אל דברי השבח הנאמרים לאחר מות משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, י-יב).
אליהו הנביא בהר חורב – קול דממה דקה
וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:
מלכים א יט, ח-יב
