חמישים יום סופר האיכר מראשית קציר השעורים בפסח ועד להבשלת החיטה בשבועות. שבעה שבועות מלווים בתקווה ובחרדה: האם יעלה היבול יפה, האם ימלאו הגרעינים, האם תגבר החיטה על מזיקים אפשריים, על אש פתאומית, על שטפון בלתי צפוי, על רוחות החמסין המצמיתות[1]. בתום חמישים הימים, כשעונת הקציר כבר מתקרבת לסיומה, יביא האיכר את ראשית יבולו כמנחה. במקדש יונפו שתי ככרות לחם שנאפו מן התבואה החדשה: לחם תנופה, לחם ביכורים, שהנפתו מסמנת את תחילתה של עונת ביכורים חדשה. עיקרה של המנחה החדשה, מנחת חג השבועות, היא – אם כך – הלחם: "לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַה'".[2]
גם מגילת רות, שחכמינו הוסיפו את קריאתה למנהגי חג השבועות במציאות ללא בית מקדש, מתרחשת בעיצומה של עונת הקציר, ועוסקת ישירות ובעקיפין בנושא הלחם – הן כפשוטו, והן במשמעות הרחבה יותר של מזון וכלכלה. באופן סמלי פותחת עלילת המגילה בהליכה של נעמי ורות משדה מואב לשדות בית לחם ומסתיימת בייסודה של שושלת בית דוד, שמתחילה ברות היולדת את עובד אביו של ישי בית הלחמי.
חג השבועות מזמֵן, אם כך, את העיסוק בנושא הלחם. בכל ימות השנה הלחם הוא אולי המאכל המובן מאליו ביותר בתפריט היומי שלנו: הוא נמצא שם, כמעט בכל ארוחה, ועם זאת, בבואינו לתכנן את הארוחה אנו מקדישים לו, בדרך כלל, את תשומת הלב הקטנה ביותר מבחינת התכנון, ההכנה וההתאמה לשאר המרכיבים.
בשבועות, שנקרא גם עצרת, אנו מוזמנים לעצור ולהשקיע מחשבה דווקא במובן מאליו. עוד לפני החלב, והדבש ומאכלי הגבינה לסוגיהם פותח בפנינו החג פתח של מחשבה על הלחם, הלחם של חיינו.
המשורר רוני סומק כותב:
שדה חיטה מתנופף על ראש אשתי ועל
ראש בִּתִי
כמה בנאלי לתאר כך את הבלונד,
ובכל זאת,שם צומח הלחם
של חיי.
ובעקבותיו אבקש לשאול: מהו הלחם של חיינו? או: מניין צומח הלחם של חיינו?
'לחם' במשמעות הראשונית, הפשוטה, הוא מאפה העשוי מגרעיני דגן, על פי רב גרעיני חיטה, כפי שעולה גם משירו של סומק. במשמעות הרחבה יותר, אותה אנו מוצאים בתורה ובכתובים, 'לחם' משמעו גם מזון עיקרי, מאכל שעליו אנו מתקיימים, כפי שמוזכר במזמור תהלים בו מפורטים חסדי האל, העושה למעננו גדולות ונצורות, ובין השאר גם "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר "[3]. הצירוף של 'לחם' ו'בשר' בפסוק זה, מזכיר קשר סמוי בין השניים: בערבית 'לחם' פירושו בשר, שימוש המצביע אולי על הוראתה המקורית של המילה, ממנה כנראה התגלגלה להצביע על מזון מרכזי, בסיסי, אשר במציאות החיים החקלאית היה הלחם[4].
את ספרו העוקב אחר שורשיהן וגלגוליהן של מילים בשפה העברית, בחר שטאל לפתוח במילה לחם. על מקור המילה הוא כותב:
"נראה שההוראה הראשונית של השורש [לחם] היתה להיצמד, לדבוק זה בזה, והוראה זו נמצאת עד היום בערבית. אנו מוצאים את אותיות השורש לחמ במילים הלחמה ומלחמה; בהלחמה מדביקים יחד חלקי מתכת; במלחמה, כפי שהתנהלה בימי קדם, נדבקים ונצמדים גופי הנאבקים זה אל זה. 'לחם' בערבית פירושו בשר. מובן זה נוצר, מכיוון שבשר הגוף דבוק וצמוד אל העצמות."
כבר מקריאה ראשונה בשירו של רוני סומק, עולה ההבנה שהביטוי 'הלחם של חיי' רומז לדבר שמעבר לקיום הפיסי, ההישרדותי, ושולח אותנו לחשוב ולתהות: מהו אותו מרכיב יסוד שבלעדיו אי אפשר לנו להתקיים; מהו המזון ה"דבוק וצמוד" אלינו לעצמות, שהופך חלק מן העצמיות שלנו, עצמנו ובשרנו ממש[5]?
בשדה החיטה אותו משרטט סומק בשירו צומחים הזוגיות, ההורות, האהבה.
בלעדיהם, משורר סומק, חייו אינם מלאים, משמעותיים, ראויים, ברי קיימא.
זוהי תשובה אפשרית אחת.
אני רוצה להציע כיוון נוסף.
רבי אלעזר בן עזריא (המוכר לנו מן ההגדה של פסח כחכם שחכמתו מצוייה למרות גילו הצעיר יחסית) פורש בפרק ג' של פרקי אבות רשימה של מרכיבים שעוצמתם שואבת מהופעתם יחד, כרוכים ומולחמים ללא הפרד זה בזה. הרשימה כוללת תורה ודרך ארץ, חכמה ויראה, דעת ובינה ובחתימתה מופיעים הקמח והתורה:
"אם אין קמח אין תורה", גורס ר' אלעזר, וממשיך בחלק הפחות מוכר של האימרה: 'אם אין תורה אין קמח'[6].
שני המרכיבים הללו של חיינו – התורה והקמח כרוכים זה בזה בתלות הדדית. לכאורה, אין קביעה זו דורשת עיסוק בדקויות, כמו הצמד 'דעת' ו'בינה' הקודם להם. רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה כותב בפשטות: 'מי שאין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה?'[7]
ההסבר לחלק השני של האימרה דורש ללכת צעד מעבר לפשטות זו. נדמה שהחלק השני דורש מאיתנו הבנה מופשטת יותר של המושג 'קמח', שאינו מוגבל לתזונה, פרנסה וכלכלה, שהרי על פניו פרנסה טובה יכולה להתקיים גם ללא לימוד תורה לצידה. מכאן הפירוש מרחיק הלכת של ר' עובדיה מברטנורא: "מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה"[8], כלומר, בלעדי התורה חיינו חסרים דבר מה בסיסי, יסודי, שאי אפשר או לא ראוי לנו לחיות בלעדיו, ואם לחזור למילים במקור המשנאי: התורה היא הקמח [=הבסיס, התשתית, העיקר] של חיינו.
אם התורה היא הקמח, בידינו נתון האתגר להפוך אותה ללחם: הלחם של חיינו.
את לימוד התורה אפשר להבין במשמעות הרחבה ביותר, אך גם העמוקה והמחייבת: התביעה שלנו מעצמנו לדרוש ולפרש, להתבונן, לחקור ולצמוח מתוך לימוד ודרישה מתמדת. חומר הגלם, הקמח אם תרצו, הוא התורה שניתנה לנו, התורה שאנו מקבלים עלינו, אך המוצר המוגמר הוא 'תורת חיים'[9], וזו צומחת על קרקע הנכונות ללמוד מן התורה כמו גם מכל אדם, מכל מעשה, מכל ביטוי של דעת אנושית.
הפירוש, המדרש, לימוד התורה, כמו הדיש, הגריסה, הלישה, האפייה – הם שהופכים את החיטה, את הקמח, ללחם. כמו לימוד התורה, הלחם הוא פרי יצירה משותפת של אלוהים ואדם: אלוהים הוא שמבטיח את היבול, את כוחות הטבע השותפים בצמיחתה של החיטה, ומכאן ואילך – כוחו, כישוריו וחוכמתו של האדם המצטיין ביכולת לחלץ מן החיטה או מן הקמח את האפשרות להפוך לכיכר לחם ריחנית, משביעה, משמחת לבב (ויש לציין גם רחוקה מאוד מן המקור!)
בוויכוח עקרוני (שספק אם התקיים בפועל) בין ר' עקיבא לטרונוספורוס, הנציב הרומאי במדינת יהודה בתקופת מרד בר כוכבא, משמשת עשיית הלחם כדוגמה עבור ר' עקיבא לשותפות הבלתי נתנת להפרדה בין אדם ואלוהים במעשה היצירה בעולם. בעוד שהנציב הרומאי גורס, באופן מלומד ומנומק היטב, שמעשה האלוהים בעולם הם מושלמים ואין צורך באדם שישפיע עליהם, ר' עקיבא דבק דווקא ברעיון שמעשה האדם משלימים ומשכללים את מעשי הבריאה. כהוכחה לטענתו הוא מציג בפני טרונוספורוס שיבולים מזה ולחמניות סולת מזה[10].
אמר לו [ר' עקיבא לטרונוספורוס]: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה.
הביא לו רבי עקיבא שיבלים וגלוסקאות.
אמר לו [טרונוספורוס]: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם
אמר לו [רבי עקיבא]: אין אלו נאים יותר מן השבלים?[11]
כפי שנתנו לנו השיבולים כדי להפכם במעשה פלא לכיכר לחם, כך ניתנה לנו התורה על מנת שנחזיק בה, נגרוס ונדוש בה, נהפוך בה, נטחן עד דק, נפרק, ונחזור ונתיך ונַלְחִים ונשלים מחדש את חלקיה, על מנת לרדות ממנה, מעשה כָל יוֹם וָיוֹם, את הלחם של חיינו.
מקורות
[1]נגה הראובני בספרו 'טבע ונוף במורשת ישראל', מציין את הקשר בין חמישים ימי העומר לעונת ה'חמסין' שבערבית פירושו: חמישים.
[2]ויקרא כג' יז'
[3]תהלים קלו' כה'
[4]אברהם שטאל, מוצא המילים: מקורותיהן וגלגוליהן של המילים שבפינו, עמ' 14
[5]וכך אכן אומר אדם ראשון על חווה אשתו: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", בראשית ב' כג'
[6]משנה אבות פרק ג' משנה יז'
[7] רבי עובדיה מברטנורא, מסכת אבות פרק ג'
[8]שם
[9] "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר", משלי ג' יח' וכן נאמר בויקרא יח': "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'"
[10]תודה לאבנר שיפטן על ההפנייה למקור זה
[11]מדרש תנחומא תזריע פרק ה
