ספירת העמר נפתחת בתנופה, במשיכת מכחול עזה, במחווה חגיגי של הבאת ראשית קציר השיבולים אל הכהן והנפתן. אחרי חודשים ארוכים של הכנת הקרקע וחרישתה, הכנת התלמים, זריעה, ציפייה דרוכה לגשם, ניכוש ועישוב ומעקב צמוד אחר צמיחת השיבולים, אחרי שבועות של השגחה וטיפוח ובעיקר המתנה, בא הרגע של ראשית הקציר. חידוד להב המגל. אוושת הסכין כשהוא מונף וחותך את האוויר. הרעש העמום של השיבולים הצונחות על הקרקע.
תחילתו של המסע בתנופה של עשייה, של הבקעה, של שירה. אלה הם הרגעים של יציאת מצרים, על קשייה ונפלאותיה: ההכנות הקדחתניות, היציאה המבוהלת, ההליכה אל הלא נודע, המרדף הבלתי צפוי, הקפיצה אל הים הגועש, החצייה, הסגירה של הים מאחור והתפרצות הרגשות שבאה אחריה, השירה, המחולות.
ואז, עם סגירת הים, עם הנפת העומר, עם תום חגיגות הפסח, מתרחשת החזרה ההדרגתית לחיי היום-יום. מתחילה השגרה של ההליכה במדבר. נמשכת הציפייה המתוחה לשלבים האחרונים של הבשלת החיטה. מתחילה הספירה קדימה ("ממחרת השבת"). נמשכת הספירה לאחור ("מיום הביאכם") . מתחיל מסע של המתנה והכנה ומדידה. העומר, שסימן בתחילת הדרך אלומה של שיבולים, הופך לכלי קיבול, לכלי מדידה של יבול החיטה העתידי. ואם העומר הוא כלי מידה, השבועות של ספירת העומר הם שבועות של תיקון ושכלול המידות. האיכר מפנה את הגורן ומכשיר ומחדד ומכייל את כלי הקציר. העַם היוצא ממצרים עובר תחנות והתנסויות שונות בדרך: מרה ואילים, סין ורפידים. ההליכה במדבר משילה מהם את "הטיט והלבנים" שדבקו בהם בשנותיהם במצרים, את חלומות סיר הבשר, את מתיקות השעבוד. חולות המדבר, הרוחות, המרחבים ומעיינות המים הסמויים מן העין פותחים בהם חלונות בלתי מוכרים. עמוד הענן מלמד אותם להגביה את מבטם למעלה. מבלי משים ומבלי דעת הם מתקנים ומשכללים את עצמם לקראת המפגש המצפה להם בהר.
גם אנחנו, בימים הללו של ספירת העומר מבקשים את תיקון המידות. "שבע שבתות תמימות תהיינה", כותב המקרא, והתואר "תמימות" רומז על שלמות אותה אנחנו מבקשים לבנות, ואולי לשחזר, ואולי ללמוד, מן הימים של ההליכה במדבר, מן הימים של ציפייה ליבול החיטה החדש. אנחנו הולכים לקראתה צעד אחר צעד, יום אחר יום, בספירת שבע השבועות.
אבל אז, בתום המסע, במלאת חמישים הימים, בעמידה למרגלות סיני, ניבטת אלינו ממרגלות ההר האמת הבלתי נמנעת. הלוחות שנבראו עבורינו "בין השמשות" של בריאת העולם, הלוחות שנכתבו ביד אלוהים, משני צידיהם ונחרטו באש לבנה ושחורה, הלוחות שחיכינו להם ארבעים יום וארבעים לילה, שספרנו לקראתם חמישים יום, שהתכוננו והתכוונו לקבלתם, שהבטחנו חגיגית לקבלם ללא סייג, הלוחות הללו נשברים לנגד עינינו ממש. השלמות, התמימות שביקשנו, ההתגלות, קול השופר ההולך ומעצים, האש והרעמים, נאלמו דעכו וחמקו. שוב עלינו להתחיל במסע, כבכל פעם מחדש. שוב נגזר עלינו לשאת את השברים. שוב נגזר עלינו להשלים עם השברים. שוב חובה עלינו להשלים.
הרבה איילה שעשוע-מירון היא רב קהילת "בבת עין" בראש העין
