"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". (שמות טז', לו') מה למידת נפח ולספירה ?
או:
"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז', לו') – בין מידת העומר לתיקון מידות
או:
"שיהיו מוכשרין לקבל התורה" (האוהב ישראל) – מידת העומר ככלי לקבלת התורה
את מידת העומר, שהמקרא מדייק בה בהקשר של ירידת המן במדבר, מתרגם המדרש למידה של חסד אלוהי, שחכמים רואים בה סמל לכפרה ולסליחה שמחוץ למניין המקובל של מידות הרחמים האלוהיות.
כותב המדרש (ויקרא רבה, מרגליות, פרשה ג', ג'):
"כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאבינו אברהם חוץ מעשירית האיפה. ר' שמעון בן יוחיי אמר: אף עשירית האיפה הראהו הקב"ה לאבינו אברהם…"ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". ר' יהודה בר ר' סימון בשם ר' זעירה: אף הקב"ה היתיר לנו סליחה אחת משלו. ואי זו זו, זו עשירית האיפה: "נפש כי תקריב קרבן מנחה". "
מידה זו של חסד נותנת השראתה על ספירת העומר, שהיא, על פי המקרא, החוליה הקושרת בין הנפת העומר בפסח לבין הבאת מנחת שתי הלחם בשבועות:
"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'…וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא כג' י'-כ')
המדרש לא מסתפק בזאת ואף מרחיק לכת וזוקף לזכותה של מצוות העומר את ירושת הארץ, ניצחון במלחמה, התנגדות לצוררים ואף השכנת שלום בין בני זוג (ויקרא רבה, מרגליות, פרשה כח', ו'):
"ר' שמעון בן לקיש אמר לא תהא קלה בעיניך מצות העומר, שבזכות מצות העומר שלום נעשה בין איש לאשתו, הה"ד "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה" (במדבר ה, טו). ואיזו זו מצות העומר שהיא טעונה תנופה. בזכות קמח שעורים נעשה שלום בין איש לאשתו…"
ומכאן עולה השאלה: מהו מקור כוחו וחשיבותו של העומר?
העומר במקורו הוא המידה שבה נמדד המן שליקטו בני ישראל במדבר. נדמה שהוא מסמל את הקשר הראשוני, הישיר כמעט, שבין העם לאלוהיו, בראשית כינונם של יחסים אלה, בראשית התהוותו של העם. הכתוב בספר שמות מחזק את התמונה של יחסים יומיומיים, הדוקים ומדויקים:
"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות פרק טז', טו' – יח').
המיידיות של היחסים הללו הפכה את העומר לסיסמוגרף רגיש, נייר לקמוס המגלה נסתרות, חושף את "מה שבחורין ומה שבסדקין", בוחן כליות ולב:
"תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שניים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון – בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי. אמר להם משה: לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה – בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה – בידוע שהוא סרח עליה. כתיב (במדבר יא) "וברדת הטל על המחנה לילה [ירד המן עליו"] וכתיב (שמות טז) "ויצא העם ולקטו", וכתיב (במדבר יא) "שטו העם ולקטו". הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים – יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו." (יומא עה' ע"א)
יכולתו המופלאה של המן האלוהי שורה על מידת העומר בזכות הזיכרון המדברי הטבוע בה. השראה זו משפיעה מקסמה גם על ספירת העומר, שיש האומרים שהיא מלשון ספיר, מזככת ומטהרת את עם ישראל, מובילה אותו דרך ארבעים ותשעה שערי הטומאה, לקראת יום החמישים, חג שבועות, חג חידושה של שבועת האמונים שבין העם לאלוהיו.
חג השבועות מסמן את חידושה של המחויבות לקשר זה שתחילתו בנדודים במדבר.
מעמד חידוש הברית והשבועה בחג השבועות מתואר במקרא בתקופתו של המלך אסא:
"וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא: וַיִּזְבְּחוּ לַה' בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל… וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה. וַיִּשָּׁבְעוּ לַה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב" (דברי הימים ב' טו', י' – טו')
בעקבות מסורת בית מדרשו של רש"י, מגלה האבודרהם (ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם, ספרד, מאה י"ד) קשר נתון מראש בין ימי חג הפסח למועדי השנה שבאה בעקבותיו, כך שבכל יום של חג הפסח רמז למועד אחד ממועדי השנה.
"סימן לכל מועדי השנה א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף. פירוש: יום ראשון של פסח יהי ט' באב והסימן א"ת. ויום שני של פסח יהיה שבועות והסימן ב"ש. ויום שלישי של פסח יהיה ראש השנה והסימן ג"ר. יום רביעי של פסח יהיה יום קנין תורה והוא שמחת תורה והסימן ד"ק. ויום חמישי של פסח יהיה צום כפור והסימן ה"ץ. ויום ו' של פסח יהיה פורים שעבר באותה שנה והסימן ו"ף: "
חג הפסח, המסמן את ראשית התהוותו וגיבושו של העם, טומן בחובו את סימניהם של המועדים השונים בשנה העתידית, מלבד חג הפורים שלגביו מציינים את היום בשבוע שבו חל החג בשנה שעברה. ייתכן שיש בכך רמז ש'פורים' מקורו ב'פור', גורל, הגרלה, כלומר, יש בו יסוד של מקריות, ולכן רק כעבור חודש מפורים, ביום השישי של חג הפסח, אנו נזכרים בזרעי חג פורים הטמונים בפסח, ואולי לומדים מכאן שמה שנראה כמקרה אינו מקרי אלא בעל משמעות, גם אם בדיעבד.
מן הסימנים שמציע אבודרהם עולה כי העתיד רמוז וידוע ומה שנראה כמקרה חקוק מלכתחילה בחוקות השמים. האם משמעות הדבר היא מציאות דטרמיניסטית, שבה הכול נקבע מראש?
ובמציאות כזו, מה נותר, או מה מוטל, על האדם לעשות ?
אומר הנביא ישעיהו:
"וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ:" (ישעיהו לג', ו')
ועל כך דורש התלמוד:
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג') "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת" – 'אמונת' – זה סדר זרעים, 'עתיך' – זה סדר מועד, 'חסן' – זה סדר נשים, 'ישועות' – זה סדר נזיקין, 'חכמת' – זה סדר קדשים, 'ודעת' – זה סדר טהרות. ואפילו הכי (ישעיהו לג'): "יראת ה' היא אוצרו".
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא.
משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? [חומטון – קולט לחות, מלח או עפר] אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה.
תנא דבי רבי ישמעאל: מערב אדם קב חומטון בכור של תבואה, ואינו חושש.
אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל ? [באיזה ייכנס ?]
מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. [חבל על אדם שאין לו חצר ובונה שער]"
דברי ריש לקיש ומשלו של רבא מלמדים כי ללא חומטון, המגן על החיטה מפני לחות, מלח או עפר, אין לחיטה ערך. וכך, גם לימוד ששה סדרי משנה ללא יראת ה' היא חסרת משמעות.
ה'אוהב ישראל', הרבי מאפטא, מוסיף עליהם את החובה של כל אדם לפתח ולשכלל את מידת יראת שמים שהיא 'האוצר', או כלי הקיבול שמידת ה'עומר' מסמלת אותם.
ובלשונו:
"ולהבין ולדעת למה נקרא מדה זו בשם עמ"ר. הנה ידוע מאחז"ל (ברכות לג:) 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ועוד אמרו (שבת לא:) 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד', שנאמר: (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו". ולהבין דבריהם ז"ל יש לומר, דהנה כל המצות ומעשים טובים שהאדם עושה הכל הוא מתת ה'. כגון לימוד התורה ונתינת צדקה ודומיהן. וכמו שנאמר (דה"א כט, יד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ועיקר עבודת האדם הישראלי אשר מהראוי ונכון הוא לחשוב אותה לעבודתו ממש ולקבל שכר טוב עליה הוא רק יראת שמים בלבד.
על דרך משל אם יש לאדם שמנים ויינות טובים וסלתות ואין לו אוצרות וכלים להכניסם לתוכן. אז הולכים כולם לאיבוד. וכן הוא אם יהיה לאדם חכמה ובינה ומדע ושאר מדות טובות ואין לו יראת שמים אז כולם כאפס ואין נחשבו והולכים לטמיון. ותם לריק כחותיו ומדותיו,
אמנם כאשר האדם מקבל עליו עול מלכות שמים באימה וביראה מפחד ה' ומהדר גאונו. אזי כל המדות טובות והחכמה והבינה ודעת וכל כוחותיו ועשיותיו ופעולותיו כולם עולים לרצון לפני ה'… ויש אז לבחינת מלכות הקדוש עלייה שהיא עולה ומתייחדת ומתקשרת בסוד ש"י עלמין ונעשה צירוף שד"י כי דל"ת רומז לבחי' זו כנודע. ותיבת עמ"ר הוא מספר ש"י ולזאת נקרא בחי' זו בשם עמ"ר עשירית האפה וכנ"ל."
הפירוש מתבסס על גימטריית המילה 'עמר' = 310 = 'ש"י' = 10 פעמים המילה 'אל' (31),
ממשיך ה'אוהב ישראל' ומסביר את קצירת העומר כסמל לעבודת האל, וכן ספירת העומר כתקופה שבה מכינים בני ישראל את הכלים לקבלת התורה במעמד הר סיני:
""וקצרתם את קצירה" היינו – שתהיו בבחינת מחצדי חקלא משדה תפוחין קדישין,,,אך דמקודם צריך האדם להכין את עצמו לעשות כלי לקבל החסדים והעמ"ר הוא הכלי והמידה כמ"ש (שמות טז, לו) "והעמר עשירית האפ"ה הוא", ועל כן הכוונה בספירת העומר הוא שצריך ליתן הארה להכלי היינו שמטהרין הגבורות. ע"י שהאדם מטהר מדותיו ומחשבותיו ומצמצם את עצמו מה לעשות ומה שלא לעשות וזהו גבורה מה שמגבילים הדבר ומעכבין אותו שלא להתפשט. וישראל כשיצאו ממצרים היו צריכין לספור ולעשות כלי שיהיו מוכשרין לקבל התורה דעדיין לא הגיעו אז לבחינת אותיות דהוא הא"ב עד ימי חג השבועות שהיו מקריבין שתי הלחם מן החטה וחט"ה גימטריא כ"ב אותיות".
ספירת העומר מבוססת, אם כן, על מהותו של העומר כמידת נפח, אך גם כמידה מכילה את 'עומר המן' יחד עם 'קורבן העומר בפסח'. מידה זו מבטאת את עבודת ה' שבזכותה יוצר האדם את אוצרו, תוך ידיעה כי הלימוד כלימוד ללא יראה הרי הוא כאחסון חיטה ללא קולט לחות ואין בו טעם, וכי 'יראת ה' היא אוצרו'. בימים של ספירת העומר מוטלת על האדם המלאכה של יצירת ה'כלי' שאיתו יוכל לקבל את התורה. מלאכה זו דורשת ממנו בירור ודיוק ושכלול יכולתו, על מנת להגיע, בכל שנה מחדש, לחג 'שבועות' שבו הוא מאשר את שבועת הברית בינו לבין האל.
