שני חגים יש לנו בשנה המוקדשים לתורה באופן ישיר: חג שמחת תורה וחג מתן תורה הלא הוא שבועות. את השנה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל התחלנו בחג שהיה אמור להיות הכי שמח- שמחת התורה. והנה הפך יום ששוני ליום אסוני:  מתים, חטופים, קיבוצים שרופים, מלחמה עזה, ושבר גדול בחברה הישראלית. השבר לא פסח גם על היחסים עם התורה, כיצד זה קרה שאלו את עצמם קהלים שונים, דווקא ביום בו שמחנו את התורה?

ראו למשלו כיצד כתב יגל הרוש בקינתו המרגשת-קינת בארי.

"מֵעֹמֶק שִׁבְרִי אֵיכָה תּוֹרָה / עֲרוּכָה וּסְדוּרָה וְכָל פְּאֵרָהּ / לֹא עָמַד לְעֶזְרָה וּבְיוֹם הֲדָרָהּ"

והרב אלחנן ניר כתב לא מעט אחרי זה: עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה- אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה"

וגם אם הרב ניר לא התכוון לתורה חדשה ממש, השיר מבטא היטב את השינוי המתרחש לנגד עיננו:

"וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו, חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה, וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ."

משברים גדולים מביאים שינויים גדולים, תזוזות טקטוניות, שינויים יכולים הרבה פעמים להפחיד, אבל הם גם הזדמנות גדולה, אם יודעים לצמוח מתוכם. במובנים רבים ליל מתן תורה או בשמו הנוסף תיקון שבועות, נותנים לנו כמה מפתחות לצמיחה מתוך משבר.

• ההתגלות לעולם לא פסקה : לפי המסורת היהודית בשבועות ניתנה לנו התורה מהר סיני. לכאורה מדובר היה בהתגלות היסטורית חד פעמית, שבה ניתנה התורה מועברת מדור לדור.  אולם כבר חז"ל מרדו בהנחה זו שיש התגלות אחת שנכונה לכל הדורות וחיברו מדרשים אחרים לדוגמא: "בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב" (משנה אבות ו' ב') – ההתגלות מתרחשת בכל יום ויום, התורה מתחדשת ומשתנה, אולם ממשיך ואומר הזוהר למרות שהתורה קוראת לנו בכל יום באהבה אין אנו מפנים אליה את ראשנו ושומעים את מה שיש לה לומר.

בכל דור ודור מתגלה אותה התורה קצת אחרת עם מסרים הנכונים לדור שלנו, אולם האם אנו מקשיבים? לשם כך נוצרו התיקונים, היכולת שלנו להתאסף וללמוד ביחד ולחשוב מה האמת שלנו עכשיו? מה מתבקש מאיתנו עכשיו? מה התורה שלנו? זה לא רק יפה וטוב, זה הכרחי! אנחנו דור במשבר קיומי וזה הכרחי שנתכנס ונראה מה מתגלה לנו מתוך המשבר הנוכחי.

• מאמינים בשברים ומאמינים בתיקון- העולם היהודי לא רק חוגג את התורה ושמח בה, הוא גם כואב את הלוחות השבורים, הוא מכיר בשבר בהרס ובחורבן כמעט בכל הזדמנות אפילו בחתונה.

השבר כואב מאוד, הוא גם אסון, אבל הוא לא רק טעות.  היהדות זיהתה את ההזדמנויות שהשבר מייצר ולימדה אותנו שלפעמים דווקא השבר הוא השלם (אין לב שלם מלב שבור)

ולפעמים השבר הוא המדרגה לשלב הבא, ולפעמים השבר הוא המנוע לתקווה. התקווה אינו מגיעה בימים נוחים, היא צומחת מתוך הקשיים ומתוך האמונה ש: "כל עוד הנר בליבי הוא דולק כאן ועכשיו ניתן עוד לתקן" , היהדות היא דת של תקווה מתוך מעשים, מתוך תיקונים.

• לא רק מתקנים, מתקינים: את המנהג לייצר תיקון שבועות ירשנו מקבלת צפת במאה ה-16. אולם המקובלים לא התכוונו רק לתיקון במובן של לתקן את השברים. התמונה שהייתה בראשם, לא היתה של כלי שנשבר וכעת יש לאסוף את החלקים ולהחזירו למצב הקודם, תיקון אינו הליכה אל העבר ושימורו בדיוק כמו שהיה.

הם התכוונו לתיקון מלשון להתקין- לכונן, לייצר כלים שיכולים להכיל את האור, עולם בר קיימא שיודע להתמודד עם כל מה שבא. ובראש ובראשונה הם התכוונו לעצמם, הם ראו את הלילה הזה כלילה בו הם מכינים את עצמם לקבל את התורה, ולדעת איך לחיות אותה

מבחינתם הלילה הזה היה לילה של התמסרות, למידה, צמיחה והתחייבות להיות אנשים ראויים בעולם, אנשים שיכולים להביא אור חדש לעולם.

הדור שלנו הוא דור שעובר טלטלה גדולה, מהפכה, אנו נאלצים לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולהתייצב בתחתית ההר יחד כדי לגלות מחדש משמעויות חדשות.

אנו כבר לא דור של נוחות- אלא דור של משמעות!

כל אחד ואחת מאיתנו אוסף את השברים, ומכונן ביחד כלי חדש, כלי של תקווה

מי ייתן והלילה הזה – ליל תיקון שבועות יהיה גם התחלה של שחר חדש לעם ולמדינה.