יום האשה הבינלאומי חל השנה בשבת פרשת ויקהל: ״וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בה מצווה העם כולו להתקהל לבנית המשכן בפתחו של פרק חדש בחיי עם ישראל. זאת לאחר שיצאו מהעבדות הקשה במצרים ולקראת בניית חיים חדשים כאומה של בני חורין.  המשכן, אז והיום, הינו המצפן הדתי, הרוחני והמוסרי שלא נוכל לבנות חברה צודקת בלעדיו. כך, גם היום, נמשיך להתקהל, גברים ונשים, ילדות וילדים, חכמי וחכמות לב, למען חזון ותקווה לעולם מוסרי יותר.

השנה, יום האשה הבינלאומי מצוין בלב המלחמה הקשה והארוכה שהתחילה ביום חג שמחת תורה האחרון בשבעה באוקטובר 2023 ועדיין לא באה על סיומה. בבוקר חגנו לא רק נפרץ גבול רצועת עזה לעבר ישראל, אלא נפרץ גם גבול מוסרי ואנושי חמור הרבה יותר.

באותו בוקר שהפך חג ליום אבל, נעשו פשעים נגד האנושות והושחת צלם גופן של נשים, גברים, נערות וילדים בבית במיטתם ובעודם ישנים ולאלו שחגגו את שמחת החיים. אלפים נרצחו ומאות נחטפו ורבים עדיין לא שבו לביתם. בעודם בשבי, ברצועת עזה, מעשי הפגיעה המינית והאונס נמשכים תוך ידיעות מובהקות על מעשי המבוצעים בנשים ישראליות.

נהיה ראויים לשכינת האל במשכן האדם, אם לא נחריש ולא נשקוט על פשעי טרור מזוויעים שהתרחשו במשפחת בני האדם בשביעי לאוקטובר האחרון. נעלה תחינתנו במילותיו של הנביא ירמיהו: ״הנה קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי, מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים… מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי.״ (ירמיהו ח׳).

היום, נתקהל לשאול את קהל ישראל ואת כל באי עולם: האם נותרו גבולות מוסריים שאסור שיחצו ויש לגנותם בכל מחיר?

בערב שבת, נבראה משפחת האדם כפי שמתואר בבראשית א׳: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם". כך, כל שבת משחר הבריאה נזכור את הברית בין האל למשפחת האדם ועל מהות האדם אשר נברא בצלם.

מכאן, יום האשה הבינלאומי נולד מהמאבק על זכויות אדם, מאבק על זכויותיהן של נשים, בסימן ״שמור וזכור״ להפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי. מה שהיה לפני כמאה שנה המאבק של נשים על זכות ההצבעה ושוויון זכויות בסיסי, היום הוא המאבק על הזכות של נשים על גופן, בבית, במרחב הציבורי ובוודאי בשדה הקרב, בשבי ובמעשי הטרור הנפשעים. כיוון שגם במלחמה צריך שיהיו חוקים שיגדירו מהם פשעי מלחמה ובוודאי שאונס ואלימות מינית הינם פשעים נגד האנושות.

בספר דברים נאמר על אונס הנערה בשדה, בסביבה הפתוחה והלא מוגנת, רחוקה מאדם שיוכל להושיע לה כי פעולת האונס הינה כפעולת רצח ממש, רצח הנפש. כך גם רש״י, בפרשנותו את המקרא, מורה לנו כי אין לנו להבין את הפסוק אלא כפשוטו:

״וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ … כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה.

כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ״ (דברים כב)

על כך לימדנו ר׳ ישמעאל בתלמוד: "ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה- בכל דבר שיכול להושיע" (תלמוד בבלי, סנהדרין דף עג׳ ע"א)

מכאן אנו למדים לדורות בשרשרת של מסירת התורה כי חובתנו להושיע ולמנוע אונס ואלימות מינית בכל דרך. זו חובתנו ואחריותנו האנושית מתוך הבנה כי אלימות בכלל ואלימות מינית היא המחלה האנושית הקשה והכואבת ביותר. מחלה ממאירה ומכלה. לכאורה, הנטייה המיידית לה היא הנטייה לעצום את עינינו, לאטום את אוזנינו, ולסגור את פינו מלעזוק עליה. לעומת זאת, המסורת היהודית מלמדת אותנו אחרת: להושיע! בכל דבר, בכל דרך.

מגילת אסתר שמלווה אותנו במהלך חודש אדר כולו, מספרת על גבורה וישועה. אסתר, הלא היא הדסה בשמה העברי, מזכירה לנו שנה בשנה עם קריאת המגילה, לא להחריש ולשתוק כי אם להאבק על הצדק והחיים: ״כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת״ (אסתר ד׳)

כך, אסתר מחליטה לצאת מאזור הנוחות בארמון המלך, מתוך אחריות ומסירות, יוצאת להלחם על ישועת עמה. זו היא שעת מלכותה של אסתר: ״וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט״ (אסתר ד׳)

מכאן, כל אשה ואיש היודעים שניתן לחיות בסביבה מתוקנת המושתת על זכויות אדם וזכויות נשים, זכויות למיעוטים וגרים, כולנו הדסה-אסתר, כולנו הגענו למלכות. היום, יותר מכל יום, עלינו להביא עצמנו לגעת בראש השרביט, לצאת ממרחב הנוחות לכיכר העיר ולכל מקום שנצטרך להאבק בו על תיקון צלם האדם ועל זכויות אדם. כך נבשר בכאב כי היום אנו נאבקים על כך שעדיין גופן של נשים מותר בקרבות הקטנים, בבית וברחוב ועד למלחמות הגדולות. אך לא עוד, לא עוד. נאבק על כך שהשחתת גופן של נשים בשדה הקרב, כל קרב ובוודאי כחלק ממעשי הטרור הנפשעים יחשב לפשע נגד האנושות ולא יהיה מותר בשום פנים ובאף נסיבות מקלות.

בעיניים מלאות תקווה לבניית העתיד וידיים מוכנות לעבודה קשה, נישא את תפילתו של ירמיהו לתקומה, לרפואת הגוף והנפש של כל אלו שידעו אלימות למען עתיד טוב יותר ושמירה על צלם אלוהים שבאדם: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם יְהוָה״. (ירמיהו ל׳)