למה דווקא א' באלול? מסורת חז"ל מציינת ארבעה ראשי שנים, ארבעה רגעים בהם אנחנו נדרשים לעצור ולהתחיל לספור ולבחון משהו מההתחלה:
"ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו. " (משנה ראש השנה, א משנה א)
נשים לב לכך שהמועדים הקדומים היו די שגרתיים, מדובר כאן במערכת של שנות מס – מיסים על פירות האילן, חישוב שנת הנטיעה של עצים, חישוב שנות המלוכה וכו'. אך כפי שלקחו נקודת זמן פרוזאית כמו ט"ו בשבט (לפי ספירתם של בית הלל) ובנו עליה מערכת מסועפת של קשרים בין אנשים ובין אילנות, כך עושים עתה ליום הראשון באלול.
ומדוע כל כך דחוף לקחת את יום שנת המס על בהמות לקרבן ולתת לה פרשנות מחודשת?
מכיוון שבקרב חלקים בעם הולכת וגדלה תחושת זעם נבואי, אל מול הניצול המחפיר שחווים מיליארדים של בעלי חיים בידינו. ידינו שלנו ממש.
קיימת הבנה שאנחנו חיים בניתוק הולך וגדל ועצימת עיניים חוטאת, אל מול סבלן של חיות רבות מספור. וכל זה למען תאוות הבשר שלנו, תאוות הבצע שלנו, תאוות הצרכנות שלנו. וההבנה היא גם שאנחנו חוטאים לא רק כלפיהם, אלא גם כלפי עצמינו. מכיוון שאין לנו קיום באמת, קיום בריא באופן עמוק, אלא אם כן אנחנו מזהים את הקשר הפיסי והרוחני שבין כל בעלי החיים – כל החיים על פני האדמה. אנחנו כל כך מוקפים בתרבות, טכנולוגיה ומכונות שקל לנו לשכוח שגם אנחנו חיים, שאנחנו התגלמות אחת של אותו כוח חיים המופיע גם בזחלים וכבשים ודגים.
הסבל היום בעולם הוא גדול. סבל של בני אדם כמו גם סבלם של בעלי החיים שחולקים אתנו את העולם הזה. והסבל הזה מקורו בחוסר הזהירות שאנחנו מפגינים מול החיים עצמם, בתחושה שלנו שמותר לבזבז, בניתוק שבין אדם לעולמו. וזוהי סוגיה חברתית וסביבתית.
אך לא פחות מכך, זוהי גם סוגיה דתית. כי היחס שלנו אל החי מראה עד כמה הפסקנו לכבד את הבריאה כולה, והפסקנו לגשת אל העולם בפליאה הראויה למקום שהוא כל כך לא יאומן במגוון וביופי שלו. ואת זה אנחנו חוגגים ב א' באלול.
השאלה המתבקשת היא למה חגיגות ולא יום אבל?
אפשר היה לפתוח את חודש אלול בהכאה על חטא ובאבל על הטבח הנרחב וחסר הרחמים שבני אדם טובחים היום בעולם החי. אך אז היינו מפספסים את המטרה הגבוהה יותר של חיבור מחדש.
ולכן א' באלול הולך ומנסה להתגבש כיום חג ממש. יום שבו אנחנו חוגגים את הקשרים שלנו אל עולם החי. זוכרים להתבונן בעיניים אוהבות על היופי והמגוון והרגישות שכל בעלי החיים ניחנו בהם. הרי כולם חלק מאותה בריאה מופלאה ולכולם יש מקום על פני האדמה.
אז איך חוגגים?
אפשר לבחור ביום הזה להתכנס כקהילות עם בעלי החיים שגרים אתנו, ולזכור ש"כל הנשמה תהלל יה…"
אפשר לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו צורכים מן החי (כמה, למה ומתי)
אפשר לצאת אל הטבע ולהתבונן בחיות חופשיות (ציפורים, חיות שדה וחיפושיות לדוגמא)
אפשר ואפשר כיד הדמיון הטובה.
סוגרים שנה ופותחים שנה חדשה, וזוכרים ש "…מוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן…" (קהלת ג'), לא רק בגלל תפיסתו של קהלת שהכל הבל, אלא כי בכך אנחנו חוזרים ומעמידים את קדושת החיים במרכז הווייתנו.
ומי ייתן שבכך נכתב ונחתם כולנו לחיים טובים.
למאמרים (באנגלית) בנושא א' אלול כראש השנה לבהמות ראו – כאן, כאן, כאן וכאן