אחרי השבר הגדול כשהכול התפרק בחטא העגל, עולה משה חזרה להר סיני. הפעם, לא אלוהים מוריד מן השמים לוחות, אלא משה מביא לאלוהים "תורה חדשה". התורה החדשה הזאת נוצרת שם, כמו בשירו של יהודה עמיחי: "לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן, אלא ברכות ובאהבה". ואני מוסיף, בעקר ברחמים.
ושם בתיאורי משה בהר סיני כשהוא מוריד את הלוחות השניים, נאמר: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו [של משה] ויִּקְרָא [משה]: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". (שמות ל"ד 7-6)
בסליחות ובתפילה, אנו נוהגים לחתוך את הפסוק. כשאנו זועקים את י"ג מידות של רחמים בסליחות – אנו אומרים "נשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה". נקודה!! בלי להמשיך את הפסוק.
הפסוק עצמו ממשיך ולמעשה אומר הפך מרחמים. הרי כתוב שם ההפך: "ונַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".
המקבילה של פסוק זה, כפי שהיא מופיעה בעשרת הדיברות שבספר דברים אף מחדדת ומקצינה את המקום שבו למעשה אין רחמים: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (דברים ה', 9-8).
חז"ל חתכו את הפסוק ובכך הפכו דין לרחמים.
המקור לי"ג המידות שאנו אומרים בסליחות ובתפילה הוא מדרש שמופיע בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, שמשתמש בביטוי הדרשני "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" – כלומר, אומרים חז"ל, אם הדבר לא היה כתוב בפרוש במקרא, לא הינו יכולים לאומרו כי הוא רדיקלי כל כך, ובעצם הוא "כופרני". למעשה זהו מטבע לשון שפותח דרשות רדיקליות כבר בספרות התנאים ורווח אחר כך אצל האמוראים. המדרש שלנו אומר כך:
"ויעבור ה' על פניו ויקרא" (שמות ל"ד, ו') […] אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה [כלומר יקראו לפני את י"ג המידות], ואני מוחל להם… ". (בבלי ראש השנה י"ז ע"ב)
המדרש דורש את המילה "ויעבור" – כחזן עטוף בטלית שעובר לפני התיבה בבית הכנסת.
המשמעות של המונח "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" שבמדרש, מתייחסת לדימוי אסור, קרי, דימוי המאניש [=האנשה] את האל – דמיוּן האל כבן אדם – וכאן הדימוי הוא של אלוהים כחזן בבית הכנסת. ואולם דימויים מאנישים של אלוהים הם המובן מאליו במקרא וגם אצל חז"ל. המדרש הזה (כמו מדרשי "אלמלא" אחרים) עושה משהו רדיקלי הרבה יותר. הוא הופך את פשט המקרא שבו ה"ויקרא" ("ויעבור ה' על פניו ויקרא") מוסב על משה המתפלל את י"ג מידות של רחמים לפני ה', ומציב את ה"ויקרא" כמתייחס לאלוהים. כלומר, אלהים קורא לפני משה ולא משה מתפלל לפני אלוהים (ואז, באופן אירוני, המדרש טוען שזה עצמו פשט הכתוב: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו"). לפי המדרש הזה, לא משה מתפלל ומבקש רחמים לפני ה', אלא אלוהים הוא זה שאומר את י"ג מדות לפני משה. בכך הופכים חז"ל על פניהם את יחסי ההיררכיה שבין האל לאדם.
הנה עוד דוגמא להיפוך שכזה במדרש חז"ל מהז'אנר המדרשי של "אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו". זהו מדרש מרטיט, רלוונטי מאוד לחיים שלנו בימים אלה:
על הפסוק בספר ישעיהו: כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה' (ישעיהו ס"ו 16) דרש רבי חנינא בשם ר' ראובן: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו: כי באש ה' שופט אין כתיב כאן, אלא כי באש ה' נשפט, הוא שדוד אמר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (ילקוט שמעוני על נ"ך תרצ״ב).
זהו עוד מדרש מדהים שבו היחסים ההיררכיים מתהפכים, אלוהים הוא לא מי שמייסר את ברואיו באש אלא הוא עצמו זה המתייסר – "כי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט" (ולא שופט). ובעקבות זאת, עוד יותר קיצונית היא הפרשנות החדשה של המדרש לפסוק בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (כ"ג 4)– כשאנו בגיא צלמוות איננו בטוחים בעצמנו כי אלוהים שומר עלינו, לא! אלוהים לא שומר עלינו! אלא, אומר לנו המדרש, אלוהים עצמו הוא בצרה בדיוק כפי שאנו. על השאלה היכן היה אלוהים בשואה, או בשבילנו, בשביעי באוקטובר, המדרש עונה בהחלטיות מצמררת – לא רק שהוא היה באושוויץ, הוא נחנק שם יחד אתנו! לא רק שהוא היה בבארי, ברעים, בזיקים – הוא נאנס שם, הוא חולל שם, הוא נשרף שם בתוך הממ"ד! הקב"ה עצמו בגיא צלמוות במנהרות עזה יחד עם אחינו ואחיותינו החטופים – גאולתם ופדיונם היא גאולתו – גאולתו של אלוהים!
היפוך היחסים שבין אדם לאל במדרשי ה"אלמלא" מופיע בעוז בדרשה נוספת: משה מתואר בתורה כ"איש האלוהים" כלומר, אדם אלוהי. אולם חז"ל לא מפרשים זאת כאיש אלוהי, אלא כ"האיש של אלהים", כלומר משה הוא הבעל, בן הזוג, של אלוהים:
"איש האלהים" (דברים ל"ג א), אמר ר' שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כדרך שאדם גוזר על אשתו ועושה, כך הקב"ה, גוזר עליו משה, ועושה" (דברים רבה פרשת וזאת הברכה)
בעוד, אם כבר משתמשים בדימוי של זוג בכדי לתאר את יחסי האדם והאל, הינו מצפים (בטח בעולם הפטריארכלי של המקרא ושל חז"ל) שאלוהים יהיה הגבר וישראל האשה (כמו בשיר השירים), בניגוד לכך, חז"ל הופכים את היוצרות ואת יחסי הכוחות ביניהם: משה הוא זה שגוזר על אלוהים, ומאלוהים מצופה לציית.
במדרש הנזכר לעיל לי"ג מידות שהתפלל אלוהים כחזן העובר לפני התיבה: אלוהים, המלך השופט שבגדלותו יכול לרחם, אבל לא פעם הוא גם נוקם,] הופך אצל חז"ל למלך ושופט המלמד בערמומיות את הנשפט איך להינצל מהדין – הקב"ה מלמד את משה מידות של רחמים. כך בדיוק ראו חז"ל את ימי הדין:
ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא, [משל] לבן מלך שהיה לו דין לפני אביו, אמר לו אביו: אם מבקש אתה לזכות לפני בדין מני לך ניקוליגוס [=עורך דין] פלוני, ואת זכיי לפני בדין, כך אמר הקב"ה לישראל: בניי אם אתם תהו מזכירים זכות אבותיכם, אתם זכים לפני בדין (פסיקתא דרב כהנא כ״ג, ז').
אם כן, ה"אלמלא" במדרש שלנו ש"מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה" הוא לא רק האנשה של האל, אלא שינוי רדיקלי בתפקדי החברתי שלו – ממלך ושופט, הוא הופך לשופט המגלה לנשפט את הדרך בה יכול הוא לנצח במשפט – ימי הדין, מתוארים כאן כימי רחמים שבהם הדיין משיא עצה לנאשם – הרעיון הזה אפשרי רק במרחב שבו האל הוא גם אבינו וגם מלכנו, מרחב שיש בו גם "דין" וגם "רחמים".
חז"ל מוסיפים לדימויים המאנישים של האל במקרא: הם מציבים את האדם ואת האל כשווים, מבטלים את ההיררכיות בניהם, ולא פעם גם הופכים על פניהם את היחסים בניהם –
אבל מה המטרה של ההיפוכים הללו? בשביל מה הם עושים זאת?
התשובה היא, שבעוד במקרא האל המואנש הוא בדרך כלל אנלוגיה ליחסים היררכיים שאין בהם אינטימיות, חז"ל מכניסים למקרא את מה שלרוב אין בו – הם מייצרים אינטימיות בן האדם לאלוהים.
לכן כשאנו חותכים את פסוקי י"ג מדות של רחמים והופכים "אל קנא" ל"אל מלך יושב על כיסא רחמים", אנו אומרים כאילו לאלוהים: גם אם אתה רואה עצמך כקנאי 'פוקד עוון אבות על בנים', אנו, בדיוק כמו במדרש 'איש האלוהים' שבו משה גוזר על אלוהים ואלוהים מציית, אנו 'קובעים עליך' שאתה אל מלך יושב על כיסא רחמים. ובעוז, כך ביטאה את הדברים המשוררת מרים חלפי:
"אלוהים, רחמיך עולים בלהבות, הנח לי ואניח נצוץ מרחמי לפניך"
וכך בדיוק פרשו חז"ל את אותה פרשה שאחרי חטא העגל והלוחות השניים והתגלות י"ג המידות, הפרשה בה אלוהים מבקש לכלות את עם ישראל ומשה מתפלל לפניו – אצל חז"ל משה לא מבקש, משה דורש!:
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (כך אומר אלוהים למשה אחרי חטא העגל): אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו ריבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. (ברכות, ל"ב ע"א).
לכן: לפי המדרש המדהים הזה – י"ג מידות של רחמים, הם לא בקשה מהאל, הם דרישה ממנו – "הראו לי את שער הרחמים".
היום, יותר מתמיד, אנו חייבים לדרוש מעצמנו, ממשלתנו ומאלוהים עצמו – רחמים. כמו בתפילת ישמעאל כהן גדול המספר שפעם אחת כשהוא נכנס לקודש הקודשים שבבית המקדש ביום הכיפורים וראה את הקב"ה יושב על כיסא רם וניסא, הוא התפלל לפניו בדיוק את אותה תפילה שחז"ל יחסו לאלוהים המתפלל בעצמו – ממש כמו במדרש י"ג מידות של רחמים שלנו.
הדרשה הזאת היא עצמה דרשה מהז'אנר של "אלמלא" למרות שהביטוי עצמו לא מופיע שם:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר (ישעיהו, נ"ו 7) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", תפלתם לא נאמר, אלא תפלתי, מכאן שהקב"ה מתפלל. (ברכות ז' ע"א)
ממשיכה שם הגמרא ושואלת: "מאי מצלי?, כלומר, מה מתפלל אלוהים? ותשובתם בדיוק כמו במדרש שלנו, התשובה היא שהוא מתפלל "רחמים":
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: "יהי רצון מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין". (שם, שם)
ואז מגיעה שם הברייתא המפורסמת:
תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי "ישמעאל בני, ברכני!" (שם, שם)
לבקשת אלוהים מישמעאל כהן גדול לברך אותו ישמעאל מתפלל את אותה תפילה שיוחסה קודם לקב"ה בעצמו: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך" וכו', ומסיים שם ישמעאל כהן גדול ומספר על תגובת הקב"ה לתפילתו במילים: "ונענע לי בראשו" – וזו כמובן האנשה רדיקלית של האל בסגנון מדרשי ה"אלמלא".
רגע לפני הימים הנוראים, שבשיאם, ביום הכיפורים נקרא את סדר העבודה, וכמו ישמעאל כהן גדול נכנס גם אנו, "לפני ולפנים", נזכור שלא באים אנו רק לבקש רחמים אלא בעקר לדרוש רחמים, להפוך "דין" ל"רחמים", ולהמיר "אל קנא" ב"אל מלך יושב על כסא רחמים". ויהי רצון שיכבשו רחמינו את כעסינו ושיכבשו רחמיו את כעסו ושנזכה גם אנו ל"ונענע לי בראשו"… אכי"ר
כתיבה וחתימה טובה
