סאלד הניחה את היסודות להקמת מערכות הבריאות, החינוך והרווחה למדינה שבדרך, והביאה לכל משימה שילוב ייחודי של ערכים יהודיים וליברליים, חזון ציוני חברתי ואזרחי, ויכולות ארגוניות יוצאות מהרגיל. משימתה האחרונה, ההובלה של "עליית הנוער" שהצילה אלפי צעירים וצעירות לפני השואה, זיהתה אותה עוד יותר עם עולם הנוער והילדים.
אלוהים !
תן לנו את הכח לקבל את ילדינו כמו שהם.
תן לנו את החוכמה להגיש להם את העזרה שהם זקוקים לה , ולא זו שאנו רוצים להגיש.
תן לנו את התבונה לחנך אותם ולעצב דמותם מבלי לגזול את עצמאותם , עצמיותם ואישיותם.
תן לנו את הצניעות להבין שלא הכל אנחנו יודעים טוב מהם, ושיש דרכים שונות לעשות אותו דבר, ולא תמיד הדרך שלנו היא היותר נכונה.
תן לנו את האומץ לעמוד על שלנו בעקשנות ובאותו הזמן לשמור תמיד על כבוד האדם.
אלוהים !
עזור לנו לעשות אותם מאושרים.
תפילת הילדים של הנרייטה סאלד
כשיהדות ליבראלית פוגשת בחזון הציוני
הנרייטה סאלד נולדה בשנת 1860, בתם הבכורה של בנימין סאלד, רב קונסרבטיבי וסופי סאלד. זיכרונותיה הראשונים היו מילדותה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, אז משפחתה סייעה ככל שביכולתה לעבדים המשוחררים לקבל חינוך ראוי. למרות שרבנים ליברלים רבים סירבו לנקוט עמדה בנושא (יוצא מן הכלל היה הרב דוד איינהרון, רב רפורמי שאף נאלץ לנוס על נפשו מעירו בולטימור לאחר שדרש כנגד העבדות), בנימין סאלד היה הומניסט ידוע שהוסמך לרבנות באירופה בגיל 14 ומגיל צעיר היה בקיא בכתביו של הומרוס כפי שהיה בקיא בתורה. להנרייטה היו שבע אחיות והיא זכתה לקבל חינוך שלרוב היה שמור לבן הבכור. היא התחנכה בבית ספר "גרמני" בו למדו גרמנית, אנגלית, לימודי חול ולימודי יהדות. בית הספר ובית הכנסת, אליהם הלכה, הושפעו עמוקות מההשכלה היהודית הברלינאית והרפורמות הדתיות בגרמניה של אותה התקופה. עבור סאלד, זהותה היהודית לא הייתה אינטלקטואלית בלבד אלא בעיקר, אורח חיים דתי ואידיאולוגי, שהשפיע על כל מעשיה. למרות שמעולם לא זכתה לחינוך אקדמי היא זכתה להיות העורכת של כמה מכתבי היד האקדמיים החשובים של דורה בתחום מדעי היהדות. בין היתר היא תרגמה את כתביו של שמעון דובנוב לאנגלית והייתה חברה במערכת של ה -JPS (Jewish Publication Society), הוצאה לאור בעלת חשיבות אדירה בתחום מדעי היהדות. לימים היא ערכה ותרגמה את "אגדות היהודים", עבודתו החשובה של החוקר לוי גינזבורג.
כבר בצעירותה נמשכה סאלד לארגונים הציוניים ובזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה מזכירתו של השופט לואיס ברנדייס, מנהיגה של התנועה הציונית האמריקאית. ב-1909 היא ביקרה בארץ ישראל לראשונה, יחד עם אמה, והבינה שייעודה בחיים הוא לקדם את הרווחה, הרפואה והחינוך בארץ ישראל. בשנת 1893 הצטרפה סאלד לאגודה ציונית בבולטימור ולהיות מעורבת בפעילות ציונית. עברו עוד 17 שנה עד שמצאה את המשימה שאליה נדרשה כל חייה ושם הביאה לידי ביטוי את מירב מיומנותה ויכולותיה. בפורים 1912, סאלד קיבצה סביבה קבוצה של נשים בניו יורק והקימה את ארגון "הדסה", כאשר שלושים ושמונה נשים היוו את הבסיס הראשוני של הארגון. ב"הדסה" שילבה סאלד את חזונה האישי להקמת מערכות בריאות וחינוך, מקום שהאמינה כי יביא לשוויון וצדק עבור נשים. כבר בסוף שנת 1912 שתי אחיות מטעם ארגון "הדסה" היו בדרכן לירושלים כדי לעסוק ברפואה בארץ ישראל.
סאלד, אשר למדה לימודים המקבילים לקבלת תואר רב בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק (אולם לא קיבלה הסמכה לרבנות בשל היותה אישה), לקחה אחריות על חייה הדתיים בגיל צעיר מאוד וגם לאחר שעזבה את הסמינר התיאולוגי היהודי נשארה אדם דתי ובעיקר הייתה מחוברת לתפיסת העולם הקונסרבטיבית. אחת המטרות המובהקות שלה בעלייתה ארצה הייתה למצוא בארץ ישראל מקום לביטוי דתי רוחני, מקום לביטוי של זהות יהודית חזקה יחד עם התפתחויות מודרניות ביהדות. אולם, עם הגעתה ארצה, הנרייטה סאלד, כמו גם יהודה לייב מאגנס וחברים אחרים, לא מצאו בית כנסת או מסגרת שהתאימה לרצונם הדתי. מאגנס וסאלד חיפשו בתי כנסת מודרניים עם מבנה הדומה לבתי הכנסת באמריקה. מיותר כמעט לציין כי בתקופה זו בארץ ישראל לא היה דבר שדמה לכך. סאלד לא ידעה נחת בשנותיה בארץ בתחום הדתי. הדתיים האורתודוכסיים בארץ היו זרים לעולם הדתי בו גדלה ואנשי היישוב לרוב לא ראו את יהדותם כחלק מזהותם הציונית וניסיונם ליצור זהות ציונית חדשה.
במכתב שכתבה בשנת 1920 כתבה לחברתה אליס סליגסברג כך:
"שואלת את בעניין מפגשינו בימי שבת בבוקר. כרגע אין התקדמות. החבורה מחזיקה מעמד- כולנו, ג'סי סטמפר, לאה, אלכסנדר דושקין, סופיה, נורמן בנטוויץ' ואחיותיו (אחת מהן הייתה תלמה ילין –לאו.). אולם אנחנו לא יוצרים שום דבר חיוני. בשלב זה אנו עסוקים בלמידה של תורתו של משה, בעיקר תורתו הנבואית וכן בספר ירמיהו. חזרנו למרחב האינטלקטואלי ואנו מתרחקים שוב מהמרחב הרוחני. ייתכן ואת צודקת- אנו זקוקים פה למעין פליקס אדלר[1]. אולם, וייתכן וזהו צורך גדול אף יותר, אנו זקוקים לנביא אמיתי. נביא שיכול לזעוק תוכחה, לנחם, לעדן ולעורר, שיוכל להוביל את האנשים מבלי לאבד אותם, קשי עורף ככל שיהיו, ומחובר לאמיתות העבר"
(Henrietta Szold, A Land in the Making, p. 158)
סאלד, אשר עוד בטרם הגעתה ארצה, קיוותה למצוא ולפתח מקום משמעותי יותר עבור נשים בבית הכנסת סיפרה על חוויותיה כאשה בבית הכנסת האורתודוכסי כאשר הרצתה בפני קהל אמריקאי:
"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה… " …יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"
הקהילה של סאלד כללה עולים מאמריקה ואנגליה כמו ג'סי סמפטר, סופיה ברגר, יהודה לייב מאגנס, אלכסנדר דושקין, נורמן בנטוויץ' ואחיותיו ועוד. בספר התפילה שלהם סאלד וברגר הוסיפו קטעי קריאה וגברים ונשים התפללו יחד ושרו יחד. התפילה קוצרה וחלק מהתפילות שונו כדי להתאים לקהל ולזמנים. בהתאם לסידור של סאלד-יאסטרוב שסאלד עזרה לערוך ב- 1907 הם הורידו את התפילות לכינון בית המקדש ואפילו הורידו חלק מתפילות המתייחסות לשאיפות הלאומיות של עם ישראל. סאלד היא זו שכתבה על הצורך הזה מפורשות אולם כבר מתיאורה שלה ניתן לראות שהיו עוד כמה עולים אמריקאים ואנגלים שחשו צורך בחיי דת ורוח ליבראליים בא"י.
חלומה של סאלד לא התגשם, לפחות לא בחייה ובשנים הראשונות למדינת ישראל לא נוצרו קהילות ליבראליות מקרב עולי העולם האנגלו-סקסי. כמו בתחומים אחרים, גם כאן ניתן לראות בבירור פער בין העולים החילונים ממזרח אירופה שכלל לא חשו צורך בעולם דתי שסבב סביב בית הכנסת, לבין סאלד ועולים דתיים אורתודוכסיים שלא היו מוכנים לקבל את גישתה הליבראלית ויחסה השוויוני כלפי נשים. סאלד ומאגנס ראו את ארץ ישראל כמענה לצורך רוחני. הצורך הרוחני שלהם נבע מהחינוך היהודי- אמריקאי, ומחייהם הקודמים בארה"ב, מאגנס בהיברו יוניון קולג' וסאלד בלימודיה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. חינוך זה דגל ביהדות כדת רוחנית ומתקדמת, יהדות רלוונטית לזמנם שיכולה להשתנות על פי צרכי הסביבה והשעה.
אמנם חזונה הדתי של הנרייטה סאלד לא זכה למימוש בחייה אך היא בהחלט הניחה יסודות רבים לחיים האזרחיים והקהילתיים במדינה שבדרך. סאלד ראתה לנגד עיניה את האמונה כי חברה ציונית היא קודם כל חברה אזרחית הוגנת שתפקידה לדאוג לכלל האזרחים, יהודים לא-יהודים כאחד ובאופן מיוחד לנשים ולילדים. היא הביאה עמה את התפיסה הדמוקרטית האמריקאית, יכולות ארגון וסדר יוצאים מן הכלל ואת ההבנה שחברה מתוקנת מתבססת על משפחה בריאה פיסית ונפשית. אין ספק שנשיותה תפס חלק מרכזי באופן שבו היא ראתה את המציאות ואת שאיפותיה הדתיות והציוניות.
היא נפטרה ב ל' בשבט, תש"ה (1945) בבית החולים שהיא הקימה בירושלים.
אנו מזמינים את קהילות התנועה ללמוד מאישה מופלאה זו ולראות את עצמנו כצאצאיה של הנרייטה סאלד ומורשתה הדתית והציונית. אולי לאחר מותה אפשר אף להעז ולקרוא לה הרבה הנרייטה סאלד.